בנות יוצא לכן הרבה להרים את הקול על הילדים שעושים שטויות? ובני כמה הם

כן אני ממש עם הגדול שלי בן שנתיים וחצי

ברוררר..

אני לא 🙏🏼 בת 3.10 ובן 2.9❤️ אבל גם לפניי שילדתי עבדתי עם ילדים ביסודי ואז עם נערות בסיכון, ולא הייתי כמעט מרימה את הקול. יודעת לייצר להם גבולות ומשמעת בלי להרים את הקול. אם אני מרימה את הקול אז יודעים שזה משהו מאווווד אבל מאווווווד חמור קורה כרגע חחח

הם שמים עליי ז האמתתת

תות איך את עושה את זה? ואי הבן שלי בסך הכל בן שנה ו10 אבל מוצאת את עצמי מרימה עליו את הקול הרבה הוא מאוד מאוד שובב. אולי כי אני בסוף הריון ואין לי תמיד סבלנות.. אבל כלכך לא רוצה שישמע כל הזמן רק צעקות זה לפעמים עושה לו רצון דווקא לעשות והוא גם לומד לצעוק בעצמו

.

אני חושבת שזו הגישה הכללית שלי איתם ❤️ אני לא צועקת כי מצפה מהם לא לצעוק עליי (והם ממש ספוג נהדר 😅 מה שלומדים מאיתנו זה מה שנקבל מהם) את הגבולות אני שמה בצורה של ״מה כן״ במקום ״מה לא״ ואז כשהם לא שומעים כל היום לא ואסור, כשזה כבר נאמר (נגיד אם מישהו עומד לרוץ לכביש ואני צועקת שאסור) אז האפקט עושה את שלו. הם תמיד יעצרו. אני עדיין אוסיף בצורה רגועה ובליכעס עלייהם ״כביש חוצים רק עם אמא/אבא, אם אתה רוצה לרוץ אז נגיע לפארק ושם אפשר לרוץ ממש הרבה, כמה שתרצה״ אמרתי גם מה אני מצפה בכביש, וגם איפה כן מותר לרוץ. לפעמים כשאני שמה את הגבול אז זה לא בדיוק ״מוצא חן בעיניים״ 😂 וזה גם מובן לי. אבל אני לא כועסת, מבינה ומכילה אותם. נגיד הייתה תקופה שהבת שלי הייתה ממלאה את הפה במים ואז יורקת לרצפה. אז אמרתי ״מהכוס אנחנו שותים ובולעים, אם את רוצה לירוק אפשר ללכת לכיור..״ והייתי מעמידה אותה שתירק שם כמה שתרצה.. בפעם הראשונה היא ״נעלבה״ כי רצתה ליקוק בסלון ולא בכיור. אז חיבקתי ואמרתי לה שאני מבינה שהיא רוצה לירוק בסלון, אבל זה מלכלכך וגם מישהו יכול להחליק. בכיור זה בדיוק המקום המתאים, המים ישר מחליקים לביוב לא מלכלך ולא מסוכן.. לקחתי אותה לכיור והראתי לה איזה כיף, והיא הבינה ששם מותר (ואם לא הייתה מבינה אז הייתי ממשיכה לעשותאת ההסבר ברוגע ולהוביל לאן שכן מותר לעשות..)

זה כמו שריר.. בהתחלה הייתי ממש יושבת ומחפשת בראש את המשפטים של ״מה כן״ כשהגדולה עוד הייתה קטנה.. הייתי ״מתאמנת״ בזה.. לפעמים כשהגבתי ב לא או אסור אז כשהייתה הולכת לישון חיפשתי לי את המשפטים איך להגיד בצורה של מה כן.. היום זה כבר מגיע טבעי. הקטע שבגלל שאין הרבה ״לא״ אז כשכבר יש הם מקבלים אותו.. אני משתדלת לא להגיד ״לא״ על משהו שהוא לא סופר עקרוני, נגיד משהו מסוכן. אין מצב שאגיד לא ואז הם יבכו ויתעקשו ובסוף אגיד כן.. כי אז מראש למה לא להגיד כן?

עם הקטן בן שנתיים אין טעם שאני צועקת כי גם ככה הוא לא יקשיב הוא עדיין קטן אבל עם הגדולים חופשי צועקת חחחח הם מוצאים אותי מדעתי לפעמיים שאין לתאר במיוחד עם הבן שלי בן 6 עם הגדולים בני 10ֶ ובת 12 כשאני ממש עצבנית אני צועקת עליהם שיבינו שאין לי כבר כוח להסברים