תקשיבו אני הגעתי למסקנה שאין לי סבלנות לילדה שלי וגם לא עניין היא בת שנה ו9.. ואני בחודש מתקדם, אבל גם לפני זה היה פחות או יותר המצב, אני אוהבת אותה הכי בעולם אבל אין לי כוח לשבת איתה ולשחק איתה, או לטייל איתה אני רק מחפשת להיות בטלפון או לשבת לשתות קפה ושהיא תשחק עם עצמה או שמה לה טלוויזיה או טלפון רק שלא תציק לי, היא גם נהייתה עקשנית מאוד כל דבר בוכה ורוצה וזה מתסכל אותי, מחכה שרק תירדם בצהריים כדי לנוח לפעמים גם שלא אוכלת צהריים אני מתייאשת ונותת בקבוק וזהו העיקר לנוח...אוף מרגישה חרא אמא למה אני לא יכולה להיות כמו כולם, רואה מסביבי אמהות מסורות ואני מרגישה רעה מה עושים???

היי, קודם כל מבינה לליבך...הרבה פעמים יש לנו פנטזיה של איך אנחנו אמורות להיות כאמהות ובפועל זה לא מתגשם..לפעמים זה קשור לעניינים של קשר והתקשרות, או של דפוסי הורות שספגנו או אפילו דיכאון כלשהו וכו'...במיוחד עכשיו שאת בהיריון...נשמע שזה חשוב לך, אז אולי אפשר להיעזר בטיפול רגשי כדי להבין את עצמך לעומק ומאיפה זה נובע ולראות איפה המקומות שאת יכולה לאהוב את ההורות ולהתחבר לבת שלך יותר... ככל שהבת שלך תרגיש אותך יותר מרוחקת / חסרת סבלנות, כך היא תנקוט יותר באסטרטגיה של בכי ועקשנות, זה מעגל שמזין את עצמו, ואפשר לשבור אותו אבל זה דורש טיפול וסבלנות...שולחת לך חיבוק וחיזוק, מזדהה עם חלק מהתחושות שלך ..וגם הולכת לעיבוד רגשי וזה עוזר לי

את לא חרא אמא את צריכה אוויר כדי להיות אמא טובה צריך להיות אמא מאושרת, אמא שישנה טוב, אוכלת טוב ולא בודדה. תפתרי את זה והבעיות שהעלית בפוסט יפתרו