שיתוף, בבקשה בלי שיפוטיות: אני בת 30 ובעלי בן 35, אנחנו ביחד כבר 11 וחצי שנים, התחתנו לפני שנתיים. בעלי הוא אהבת חיי ללא כל צל של ספק. אני בחודש חמישי להריון ראשון והתחושות שלי מאוד מעורבות. כשהחלטנו לנסות זה היה מתוך תחושה שיקח זמן עד שנקלט, בפועל זה קרה מאוד מאוד מהר. אני מרגישה שבשונה מבעלי, להיות אמא זה לא החלום שלי. אני כבר מאוהבת בעובר שלי אבל מצד שני מאוד חוששת מכל התהליך בין אם מה שהגוף שלי עובר ויעבור ובין אם הבדיקות הרפואיות והתהליך הרפואי בהבאת ילד לעולם, ההקרבה שאנחנו כנשים עוברות. יש רגעים שאני מרגישה לא מספיק בוגרת לעבור את כל זה, חסרת הידע המתאים וגם קצת אנוכית שאני חושבת על עצמי... אפילו על גבול הרחמים העצמיים ודרישה מתמדת מהסביבה למחמאות. אני יודעת עמוק בלב שאני ברת מזל. אלו תחושות נורמליות?

הכל נורמלי, לא כולן עם חלום להיות אמא, וגם אם כן- השינויים שהגוף עובר בהיריון ובלידה הם לא מובנים מאליהן וקשה להסתגל. תנסי לחשוב אופטימי, ושהכל יהיה בסדר ובסוף תיהיה מתנה ששווה את זה ואת תחזרי גם לעצמך, תדרשי את מה שאת צריכה מבעלך ומהסביבה.. אם לא תדרשי לא ידעו וחשוב שבאמת תקבלי את היחס שאת צריכה כדי שלא תחווי את זה לבד ❤️