איכשהו אני אומרת לעצמי שעוד פעם אני צריכה לשרוד שנה שלמה וככל שאני מתכננת את החופש ואת היציבות שאני צריכה בחיי ה׳ צוחק עלי כול התכנונים שלי הולכים לפח ואני נכנסת להסטרס התחלתי לשכוח מה צבע הנעליים שלי עד כדי כך שהמוכר ״אמר לי את עוד צעירה איך את שוכחת״ אבל מה אני יעשה הכול עלי לגדל את הילדים שלי ולהיות אחראית על החינוך שהם יקבלו הכול עלי מבחוץ אני נראת מאושרת ושטוב לי בגלל שיש לי בית ובעל שלא עוזר חוץ מכסף וגם זה בקושי איך בגיל 24 הגעתי למצב הזה אני שואלת ואין מענה אומרים שהכל יהיה בסדר בסוף אבל אני לא רואה את האופק (הילדים שלי ואמא שלי הם הכוח שמכניסים בי קצת חיוך)