טריגר** היו לי פעם הפרעות אכילה, בגיל ההתבגרות היום אני אישה בוגרת אבל על חיי התתבגרות חייתי על תפריטים אחרי התעסקות גדולה עם אוכל, צומות, קלוריות, משקל, הקאות..המון אשפוזים ארוכים וסכנות חיים מהמצב לקח לי שנים להחלים והיום אני אוהבת אוכלת, נהנת.. כן עדיין יש פה ושם התעסקות אבל ברגיל לאישה.. אני גם בהריון עליתי המון ומשתדלת לא לתת לזה להפריע.. הייתי רזה וחטובה לפני הכניסה... עבדתי קשה לגוף שלי ועכשיו נראת כמו גוש.. אבל בסדר... אמרתי זה הפיך, ואחזור לעצמי. הבעיה שהבן(לא ממני) של בעלי בן 10 שמן ועכשיו התחיל להתעסק עם דיאטה..כל פעם שאצלנו הוא מתעסק באוכל, קלוריות, שוקל את עצמו מלא, נהיה מדוכא מהמשקל אם לא ראה ירידה וכל מיני כאלה.. הולכים למסעדה הוא בדיכאון כי רואה אותנו והוא לא אוכל.. הכל בחירה שלו.. אבל עדיין נראה מצוברח כן אוכל לא אוכל.. קלוריות.. משקל.. ממש קשה לי לשמוע את זה ועל זה כל היום: (ועוד הוא כזה מדוכא מזה, לא משנה מה עושה באותו יום וכמה הוא מבורך ויש לו בחיים. הוא רואה רק שלילי.. שזה קשנ בפני עצמו שמתי את זה מאוחרי, מבחניתי בבית שלי אוכל זה לא אויב זה בריא וטוב.. ואם כבר לרדת במשקל לא מדבר במושגים של דיאטה.. אבל אין לי מילה בחינוך של הבן שלו.. זה שלו וגרושותו להחליט.. ניסיתי לדבר עם בעלי שקשה לי והבן שלו נהיה אובססיבי וזה מזכיר לי תקופות רעות וממש ממש קשה לשמוע כל היום על הנושא הזה!! אבל הוא נהיה ממש כועס ואומר לא מוגן לדבר איתך עליו, נהיה תוקפני... אמרתי שהוא לא מבין אותי: ( אז שאל מה את רוצה שאני יעשה שתהיה לך ילד במצב הזה תעשי מה שאת רוצה.. לקח לי שנים להפסיק לצום ולהקיא.. ועכשיו הילד הזה, שסך הכל רוצה להיות רזה הוא טריגר רציני ומרגישה הכי לבד בזה שבעולם: ( שמנה ובהריון: ( כאילו לא מספיק קשה לי.. לא יודעת מה לעשות.. הייתי חייבת לפרוק.. יושבת ובוכה עם עצמי

בתור אחת שבעת ה התמודדה עם הפרעות אכילה לא קלות, ואישםוזים ובאופן כללי כמה שנים ארוכות וקשות מאוד...יכולה ממש להבין את הכאב והקושי שאת עומדת בו. אני כבר 10 שנים אחרי התקופה ההיא. ועדיין כל התקלות בנושא ממש מקשה עלי. לא יודעת כל כך מה לייעץ כי זה מורכב, הוא הבן של בן הזוג שלך. הייתי מנסה אולי למצוא איזה ערב רגוע שתצאו ותדברו על זה, הילד נשמע שצריך דחוף הכוונה מקצועית. חיבוק❤️

*שבעבר

תודה על התגובה.. מצטערת על התקופות הקשות.. ושמחה לשמוע שהחלמת ושאת אחרי התקופה הקשה.. העניין שילד הולך לדיאטנית, אישית אני לא מרוצה ממני.. אומרת לו לא לאכול אפילו אם ממש בא לו משהו.. כל הגישה של הדיאטנית הזאת מרגיזה.. לא יודעת אפילו אם היא מתמחה בתזונה של ילדים או בכללי דיאטנית.. פשוט לא רגישה לצד הרגשי של הסיפור.. ניסיתי לדבר.. להגיד.. פשוט מתקבל בחוסר הבנה ואני יוצאת לא בסדר בסיפור..בסוף אני זאת שאתעצבן וחבל.. לא בא לי להגיע למצב הזה. . יש לי גבול לסבלנות.. שאף אחד לא ידבר על קלוריה אחת מסכנה בבית לידי.. אבל לא בא לי ששניהם יתרחקו ממני ושוב ארגיש לא קשורה בבית של עצמי.. מנסה למצוא פתרון מקווה שיהיה בסדר.. תודה בכל מקרה רק טוב ובריאות

אוי היה עצוב לקרוא את הפוסט שלך גם כואב על הילד. אולי צריך להחליף דיאטנית. ולך ברור שזה חתיכת טריגר רציני, מה עזר לך אז? אולי תרשמי לעצמך מנטרות מרגיעות, הרפייה, כשהוא מדבר על קלוריות תתרחקי, אולי טיפול…