אוטוטו חודש שמיני. מרגישה שאני רק סופרת את הימים לחופשת לידה. שבר אותי לעבוד יולי אוגוסט כשכולם בחופש (כולל הבת שלי ובעלי שהוא מורה) ולדעת שהם בבית או מבלים ואני בעבודה בלי שום רצון. מרגישה ריקנות. שום דבר ללא ממלא אותי חוץ מהידיעה שיש לי את בעלי והבת שלי ואת הבית שלנו וזהו. אין לי כוח לצאת אחה"צ לפגוש חברות, אין לי כוח לצאת בערב. מרגישה שהעבודה שואבת ממני את כל האנרגיות לכל שאר הדברים בחיים. מרגישה שאני לא חיה איך שאני באמת רוצה ולא מסופקת ממה שאני עושה, אבל רוצה לצאת בטוב מהעבודה הנוכחית ולדעת שעבדתי לפחות שנה שם (ב4 בספטמבר זה יהיה שנה) ונראה מה יהיה הלאה.. פשוט מרגישה שאני מעבירה את הימים בלי שום חשק לכלום, ריקנות תהומית. בעלי מאוד תומך אבל בסופו של דבר אני מרגישה כל כל בודדה בתוך העצב של עצמי.. אם יש לכן עצות מה יכול לשפר אפילו קצת את ההרגשה, שלא דורש הרבה אנרגיות והשקעה כי אין לי כוחות נפש וגוף אשמח לשמוע 🙏

קודם כל מבינה אותך לכולנו יש תקופות כאלה... בקרוב תצאי לחופשת לידה ותוכלי לעשות חושבים לגבי ההמשך ומה שיעשה לך טוב. בנתיים ממליצה לך לקחת יום- יומיים חופש אפילו על חשבון מחלה ביום אחד תבלי איתם ועוד יום תעשי דברים לעצמך כמו טיפול פנים, מסאז להריוניות אולי זה ישפר לך קצת את המצב רוח?

לקחתי יומיים חופש שבוע שעבר כדי להיות איתם אבל אני פשוט חוזרת לעבודה חסרת כוחות לא משנה שלא הייתי כמה ימים וקצת התנתקתי.. מרגישה שאין לי באמת כוחות לקום כל בוקר לעבודה אחרי הנדודי שינה בלילה, רוצה לקום בנחת בבוקר ולהרגיש שאני בוחרת מה לעשות עם היום שלי והעבודה לא מכתיבה לי את היום. באלי להתפנק כל היום במנוחה, עיסוי, לאכול כמו שצריך, להיות עם המשפחה ובפועל אני בתקופה שאני לא נחה לרגע- לא בבית ולא בעבודה וזה מתיש אותי לגמרי וגורם לי להרגיש ריקה מהכל. אבל אני לא מסוגלת פשוט לקום ולעזוב הכל. מנסה לשים גבולות בעבודה כי אני מרגישה שהם ממש לא קולטים שאני בהיריון מתקדם והמנהלת שלי כל היום נותנת לי משימות שאין לי כוחות אליהם בכלל- ושוב אני עושה אותן למרות חוסר הכוח בלית ברירה וזה גומר אותי נפשית ופיזית