הילד שלי הוא האנטיתזה שלי. לא תיארתי לעצמי ולו לרגע שלאחר לידת בני ועצם הגידול, החינוך, החום והאהבה שאני מרעיפה עליו, יפגישו אותי עם התמודדות קשוחה ביותר מהילדות שלי. מהבית שבו גדלתי. בגדול- אני חושבת שאני אמא טובה. האמת שאני מרגישה שאני אמא טובה, וכל פעם שאני עושה משהו למען בני, יש לי פלאשבקים מהילדות על היחס הקר והמנוכר שקיבלתי מהוריי. כשהילד שלי מאושר ומחייך הלב שלי נמס מאהבה אבל במקביל אני מרגישה עצב עבורי, מעולם לא הייתי ילדה שמחה ומאושרת. מעולם לא זכיתי לחיבוק חם ואוהב מהוריי. שלא נדבר על יחס אישי וזמן איכות. בכל אופן, הסיבה שאני כותבת היא גם כדי לפרוק וגם כדי להבין איך אני מפסיקה לעשות השוואות. אני שמחה שהחינוך שלי רחוק שנות אור מהחינוך של הוריי ואני מאושרת שהילד שלי זוכה לחום ביטחון ואהבה עצומה. כיף לו, הוא נינוח, הוא ילד עם ביטחון עצמי, תמיד מחייך ושמח. מה שאני לא הייתי מעולם. אז מצד אחד מאושרת עבור בני שאני מצליחה להעניק לו למרות הכל ומצד שני כ״כ עצובה עבורי.

וואו אחותי... אני מצדיעה לך!! זה מזכיר לי את אבא שלי שלא קיבל יחס חם מאבא שלו. והיה לו ממש קשה בילדות שלנו והרב שלו אמר לו תביא להם נשיקה כל לילה לפני השינה ומאז הוא השתנה והתחיל יותר לאהוב אותנן ונותן לנו את מה שהוא לא קיבל! שזה הדבר הכי יפה שיש. כי יכלת להיות כמו הורייך ולתת יחס קר לילדים ובחרת שלא. שאת קמה מהמשבר הזה ועושה סוויצ ומראה לילדים שלך את מה שאת לא קבלת. את אמא מושלמת בעיני ואני מורידה בפנייך את הכובע!!! אמן שהזמן יעשה את שלו ותחלימי מכל העבר ותתרכזי בלתת לילדים ולהמשיך לאהוב💛💛