"ילדים זה מתנה" כולנו שומעות את זה.. אבל באמת יצא לי לשבת לחשוב אני באמת מבינה שזה מתנה?! אני מוכנה לקבל אותה בהמתנה? מה המשמעות של מתנה? ואז.. כשהתבוננתי לעומק קיבלתי כאפה לפנים.. שמעתי את עצמי אומרת: לא, לא כולם מקבלים את אותו מתנה, וכל אחד מקבל עטיפה אחרת, גודל שונה, צורה חדשה.. אם אין לי ילדים זה אומר שלא קיבלתי מתנה? קיפחו אותי? דילגו עלי? אין לי דברים עטופים ביופי אחר? אולי המתנות שלי הם שונות?! ומה עם זוגיות? עבודה? חברות? אלא לא מתנות בעניי? למה? ביגלל שזה ניראה לי כמובן מאליו? התרגלתי אליהם?! האם זה מנומס לבוא לדרוש מתנה?! הרי כמה פעמים מצאתי את עצמי דורשת כבר ילד כמו ילדה קטנה שנאבקת על סוכריה.. ואם לא היה פער בגיל אולי הייתי גם נשכבת על הריצפה ורוקעת ברגלים.. וכמה פעמים יצא לי מהפה שבלי ילד לא שווה לי כלום.. לא השם, זה לא שאני לא מעריכה לפעמים אני מתפזרת וכן, אני מאמינה בישועה גם אם זה ניראה שאני קצת כפוית טובה או מתמרדת. אז אספתי את עצמי הפקסתי והבנתי שחיי מלאים במתנות! כן, כאלה שאין עליהם פתק החלפה ובנינו, גם לא הייתי רוצה להחליף. גדולות וקטנות, עטופות וחשופות. גם אם התרגלתי אליהם או שפתחתי אותם ממזמן.. עדיין הם מתנות, הם מימך, ועליהם אני צריכה להודות! אז.. מהיום אני לא דורשת- אני מבקשת! מהיום אני לא מתלוננת- אני מתחננת! מהיום אני לא מתעלמת- אני מתבוננת! *כי אולי לא קיבלתי את מה שרציתי* *אבל קיבלתי את מה שאני צריכה לקבל!*