קשה לי על סף בכי. ולא הטיפול והגידול של הילד, חהיפך, מזה אני ברוך ה' חמסה נהנית כל יום מחדש, באה אליו גם בלילה איכשהו עם כוחות מחודשים ותמיד באמפתיה וסבלנות, רוך ונשיקות. קשה לי כשהוא חולה, מעבר לצינונים, שלשולים והקאות שפה אני שוב, ברוך ה' מוצאת את הכוחות והסבלנות להתמודד עם כל זה בנחת ואהבה לתינוקי (בן 8.5 חודשים) אבל כשיש לו חננה באף, בין אם יבשה ובין אם נוזלית, אני מנסה לנקות לו עם כמה שפחות להכאיב לו כי אם זה יבש אז זה כואב להוציא, והוא צורח נשמתו כאילו מינימום מתעללת ה' ישמור. חוששת שהוא יזכור ממני את הדברים האלה ויפחד ממני אבל אם אני לא מוציאה לו אף אחד לא מוציא לו, כולם חוששים שיבכה להם. אז מה? נשאיר אותו עם חננה יבשה באף ואז הוא יותר יתקשה לישון? אשכרה אלה הקטעים שקשה לי איתם וכואב לי שהוא חווה את הכאב הזה כביכול ממני, אבל זה לטובתו בסופו של דבר ועדיין הוא תינוקי, לא מבין שאמא עושה את זה עבורו. הוא עכשיו ממש בכה צרח מבכי ואחרי שהוצאתי לו את החננה פשוט חיבקתי אותו והוא נרדם, נישקתי וחיבקתי עוד 5 דקות עד שיירגע ועדיין, למרות שנרגע ונרדם, מתקשה לחזור לישון ובוכה בגלל זה.

תמיד קשה שאת רוצה לעשות משהו לטובתו ובגלל שלא נעים לו הוא צורח ובוכה כי קשה לו והוא לא מבין את המשמעות אבל ככה גם ברפואה, אני בתור אחות נאלצת לעשות למטופלים דברים שלא תמיד נעימים להם כי אין ברירה וזה לטובתם בלבד, ובסוף עם כל האי נעימות הם לא זוכרים כמה רע היה להם הם זוכרים איך השתפר להם אחר כך... אני מציעה למרות שהוא עוד קטן, לדבר איתו תוך כדי בנחת, להסביר לו כל פעם שוב ושוב בנעימות ורוגע מה את עושה, למה את עושה, ממש תדברי אליו כאילו הוא ילד גדול שמבין ממש 100 אחוז מה את אומרת תתני לו את התחושה המבינה שאת יודעת לא נעים אבל את יודעת שזה יקל עליו תקחי את זה כזמן רגוע, לאט לאט ואולי עם משחק תוך כדי והסחת דעת

ניסיתי תוך כדי משחק, הסחות דעת, לדבר אליו.. אין הוא לא נותן להתקרב לאף שלו וכשאני מנסה בכך זאת, כי עדיין צריך להוציא, הוא צורח ממש ובוכה. שובר אותי כל פעם מחדש, גורם לי לחשוב כאילו אני מזיקה לו חס וחלילה