אני מרגישה שבכל פעם שאני צריכה להיות עם 2 הילדים בבית אני נורא נלחצת. בת שנתיים וחצי ובן חצי שנה (אני בחופשת לידה עדיין). אתמול למשל לילדה היה חופש ונשארתי עם שניהם והרגשתי על הפנים ביקשתי מבעלי שלא ילך לעבודה ויהיה איתי. והיו עוד הזדמנויות שזה קרה שכן הרגשתי טוב אבל הרגשתי שאני נלחצת מהתמודדות עם שניהם לבד כל היום ובתת מודע שלי עושה הכל כדי שבעלי גם יהיה איתי יחד איתם. עוד מעט חופש גדול ושניהם יהיו איתי בבית...מרגישה שהלחץ נובע מרגשות אשמה שכששניהם איתי אני לא מצליחה לספק ב100 אחוז את הצרכים המידיים שלהם כי כל פעם אחד מהם צריך אותי יותר...

החשש שלך ממש מובן 🙏🏼 יכולה לשתף שיש לי בת 3.6 ובן 2.5 שנייהם לא במסגרת. אחרי הלידה של הקטן בעלי היה איתנו עד הברית ואז חזר לעבודה. אני בכיתי מפחד להיות איתם לבד 😳 זה הרגיש לי כמו דבר בלתי אפשרי, ממש כל הזמן מצאתי סיטואציות שבהן שניינו טיפלנו ביחד והייתי אומרת ״מה הייתי עושה אם עכשיו הייתי לבד? זה בלתי אפשרי״ בסוף בעלי חזר לעבודה, ועם כל החששות שלי.. זה פשוט היה בסדר 😅😅😅 בסופו של דבר הסתדרנו, למדתי איך לתפעל את שנייהם והפתרונות הגיעו תוך כדי.. אני ממש חששתי מההרדמות (הגדולה שלי הייתה בת 1.1 כשהקטן נולד ועוד הייתה זקוקה לשנצ שלה ולא נרדמה לבד) זה היה אחד הדברים שהכי פחדתי מהם.. אבל גם זה פשוט הסתדר בסוף 🙏🏼 מצאנו פתרונות להכל ולמדנו איך להתנהל. אני משתדלת כשאחד צריך אותי יותר אז לתת לשני את התחושה והידיעה שגם הוא יכול להיות איתנו, תמיד יש מקום לשנייהם והם לא אחד על חשבון השנייה. את הבוקר אנחנו מבלים בפארק, קצת לרוץ קצת נדנדות, לשחק עם עוד ילדים.. והבוקר ככה עובר ממש מהר 🙏🏼

תות תודה רבה על התגובה שלך מצדיעה לך שאת עם שניהם בבית, וואו! את אלופה! אפשר לשאול למה הם לא במסגרת? ואגיד שכן, אחרי הלידה גם אני פחדתי מאוד ואז ראיתי שאני מסוגלת..ובכל זאת החשש הזה תוקף אותי מדי פעם

כי אנחנו מעדיפים בלי מסגרות כל עוד אנחנו יכולים 🙏🏼 ככל שהם גדלים זה גם יותר קל וזורם.. הסדר יום זורם וגם הם מעסיקים אחד את השני (שלי בכל אופן חח) ככל שיצא לך יותר להיות איתם לבד את תראי שזה פשוט מסתדר איכשהו ואז יורד מפלס הלחץ 😅 יש לי חברות שנקלעו לסיטואציה הזו נגיד בזמן הקורונה ולמרות כל החששות שזה בלתי אפשרי,איכשהו זה הסתדר.