אין לי את מי לשתף אז אכתוב פה.. ילדתי לפני חודש ואמא שלי לא הציעה אפילו פעם אחת לבוא ולעזור לי. אני לא אבקש, לא אגיד כלום אבל זה שורף לי בלב. זה ילד שלישי, היא יודעת שלא פשוט לי אני מספרת כשאנחנו מדברות בטלפון, היא יודעת שהילדים בחופש פסח ואיתי בבית ואני שורדת בקושי ועדיין... היא לא חושבת אפילו לבוא אליי אפילו כדי לארח לי חברה. אני לא אתן לה לעשות דברים בבית אבל אפילו להחזיק שנייה את התינוק או להיות עם הגדולים יותר. זה ממש עצוב לי שהיא לא רואה אותי. אני מגזימה?

למה לא להגיד או לבקש ולראות מה תגיד?

תתקשרי תשאלי אם יכולה לבוא ואם לא אז תתמודדי לבד/בעלך עדיף אף פעם לא לצפות מאנשים לעזרה

הייתי אומרת לה כמו שכתבת כאן שזה חסר לך

מבינה אותך לגמרי גם אם לא היתה עוזרת בפועל רק מראה נכונות לעזור זה היה עוזר לפחות להרגשה. לא הייתי מצפה לעזרה ממנה את יכולה לשתף אותה שקשה לך ואת לא מסתדרת. אולי זה יעזור

אני ממש פגועה מזה ואני לא מרגישה בנוח לבוא ולהגיד משהו כי אני אומרת לעצמי אם היא הייתה רוצה לבוא היא הייתה פשוט באה ולא בא לי שזה יהיה כי אמרתי משהו. אני לא מבינה איך היא לא רואה את זה.. שהילדה שלה פשוט צריכה אותה. היא אומרת לי שה׳ ישלח לך כוחות לא פשוט ולא שואלת אותי אם אפשר לעזור במשהו. היא כן הכינה לנו אוכל בכל התקופה הזאת ודאגה שלא אצטרך לבשל אבל היא אפילו לא באה להביא לי את זה אבא שלי בא. היינו שם בחג וזהו. מאז כלום.

אולי היא לא רוצה להפריע כדי שלא תחשבי שהיא שנדחפת לך וממתינה שתבקשי, הכי הגיוני זה שאת תבקשי ולא שהיא תתעלק

תקשורת זה חשוב. אולי היא בעצמה נעלבת שלא הזמנת אותה וחושבת שאת לא רוצה שהיא תבוא. עד שלא תגידי לה לא תוכלי לדעת.