קשה לי קשה לי שאני צריכה לבקש כל דבר קשה לי שאני צריכה לבקש כמה פעמים עד שהוא עושה קשה לי שהוא ממשיך לעשות דברים שמפריעים לי למרות שביקשתי ממנו כמה פעמים שיפסיק קשה לי שהוא מפיל עליי אחריות במקומות שהוא/שנינו אשמים קשה לי שהוא בורח מעימותים קשה לי לשחק אותה כאילו הכל סבבה

הכול נשמע פה די טיפוסי לגבר חוץ מהמשפט ״קשה לי שהוא ממשיך לעשות דברים שמפריעים לי״ - כמו מה? כמה זמן אתם מכירים/ביחד? יש/אין ילדים?

5 שנים ביחד עם תינוק קטן כמעט ולא רבנו לאורך השנים בזמן הקצר שיש לנו תינוק אני מוצאת אותנו רבים יותר ולפעמים על דברים שהיה אפשר לחסוך אותם ולכן זה מתסכל הרבה דברים שאני מבקשת סובבים סביב טיפול הילד / הבית אני לא מבקשת הרבה, באמת שלא…לרוב אני מסתדרת לבד מעצבן אותי שלוקח לו מלא זמן עד שהוא עושה מה שאני מבקשת..או שיש לו סדר עדיפויות שונה לחלוטין משלי

קודם כל שיהיה המון המון המון מזל טוב!! ההתחלה קשה, וזה לגמרי נורמלי שיהיה משבר בזוגיות. כל זוג והקושי שלו. באמת שרוב הזוגות חווים משבר בשנה הראשונה שאחרי הלידה (ואחרי כל לידה מחדש), משבר רציני על סף גירושין. וזה בכלל לא משנה כמה זמן אתם יחד לפני כן. אופציה ראשונה זה באמת בסוף כל יום לדבר מהלב, להסביר שקשה, שאת עדיין מדממת, שהגוף שלך נקרע ואת עושה את כל מה שאת יכולה, ושהיית רוצה שהוא יותר יתמוך ויעודד וכו' וכו'... ואם זה לא עוזר, אני ממליצה ללכת לייעוץ זוגי. באמת שההתחלה מאוד מאוד קשה, יש המון חוסר ודאות, המון חוסר אונים, המון בכי שלך ושל הבייבי, חוסר שעות שינה קיצוני, קצת הזנחה כי עוד לא יודעים לתמרן ולמצוא את הזמן לעשות הכל כמו שצריך, לאט לאט לומדים להיות משפחה ולעשות הכל יחד .. זה תהליך, אבל חייבים לשתף מהלב, בלי כעס, פשוט להסביר את מה שאת מרגישה וחווה ולבקש שיעזור לך .

אנונימית יקרה, שמחה ששאלתי את השאלות האלה, תתנחמי ש… זה הכיייייייי טבעי וטיפוסי בעולם! בטח אחרי שנולד תינוק כל הקשר מתהפך ולומדים כמה השני שונה בסדר העדיפויות בבית/בהורות… הכי חשוב זה לנשום, לחמול, לסלוח וכמובן להמשיך כל הזמן לדבר על הדברים וללמוד איך להיות הורים טובים יותר ביחד.

התינוק כבר לא כזה קטנצ’יק…עוד מעט חמישה חודשים דווקא ההתחלה הייתה קשה אבל הרגשתי שיש איתי מישהו שרואה אותי ועוזר לי בזמן האחרון אני מרגישה שהוא לא רואה/מבין אותי, אולי לוקח אותי כמובן מאליו לרוב אני נושכת שפתיים ומנסה להבליג אבל לאחרונה יש צבר של דברים שפשוט גרמו לי לתסכול וצעקתי עליו (זה לא קורה, אנחנו לא צועקים אחד על השניה) הדרך שלו היא לברוח משיחה / ביקורת וזה מייאש ולי כבר אין כוח להסביר מה מפריע לי פשוט מרגישה שאנחנו מתרחקים אחד מהשניה, גם פיזית

5 חודשים זה פיציייייייי יכולה להגיד לך שבעלי ואני מלא שנים יחד, כשנולד הבכור שלנו לקח לנו לדעתי שנה לחזור לתקשר אחד עם השנייה כמו שאנחנו רגילים. ממש למדנו אחד את השנייה מחדש כהורים. במקרה שלי, זה בעלי שלא ויתר וכל הזמן היה עם היד על הדופק, כל הזמן שיחות, ואני בצד השני כל הזמן לוודא שאני לא נלקחת כמובן מאליו. אל תתני לזה להתדרדר, תגייסי כוחות אין ברירה, ותגידי לו שאת מרגישה שזה גורם לכם להתרחק רגשית ופיזית ותשאלי אותו כל הזמן (גם אם זה מיליון פעמים) - זה מה שאתה רוצה? ברור שלא? אז בוא נחשוב ביחד איך משתפרים, איך משנים, איך עושים אחרת.