הגעתי למסקנה שאחת הסיבות לדכדוך אחרי לידה זה שעוברים איזה פיק רגשי מטורף של ריגוש ואדרנלין.. ואז זה ברגע אחד נגמר. תשעה חודשים יש התרגשות שנבנית בהדרגה וציפיה שמסתיימת ברגע שיא מטורף שהוא הלידה. ואז יש דעיכה… השיא הרגשי אחרינו. ונשארים עם ״שגרה״. ובגלל זה יש מלא שמיד אחרי לידה מרגישות שבא להן עוד ילד! עוד הריון! עוד לידה! זה כמו לקום יום אחרי חתונה ולהרגיש ריק… סתם מחשבות ותהיות של אמא שחזרה אתמול מבית חולים ויושבת בעצבות קלה בבית…

כן יש בזה משהו לי היה היריון מדהים וקשר כל כך טוב עם הבן שלי שהיה בבטן, כשהוא נולד פתאום הוא בוכה וצורח עליי, ולא רצה לינוק, הרגשתי שנגמר הקשר שהיה לנו היה לי איזה כעס כלפיו זה היה ככה חודש ואחרי עבודה עם עצמי הבנתי שאלה החיים ומה שהיה נגמר ולא יחזור ולמדתי להנות מהכאן ועכשיו

וואי כל כך מזדהה! כל ההריון התרגשתי, ציפיתי וחיכיתי. אחרי הלידה בבית החולים הייתי מוצפת באדרנלין, ואז ברגע שחזרתי הביתה, נפלתי מנטלית וגופנית ממש

אני יודעת מה זה תינוקות כי הייתי עם אחותי אחרי הלידות.. אז עכשיו אני לא כל כך מתרגשת לקראת הליידה.. להפך אני יודעת שיהיה נורא קשה וגם הכנתי את בעלי נפשית. אמרתי לו שזה לא כמו בסרטים, שיהיה בכי ותסכול וגזים וצריך לעבור את זה הכי טוב שאפשר

ליאןר אפילו שאני בלידה שניה כבר וידעתי בדיוק מה מצפה לי. עדיין רגע הלידה זה הרגע אולי הכי מרגש בחיים, שום דבר לא משתווה לזה. (וכל התהליך שלפני.. היום יומיים שלפני שמתחילים לקרות דברים וזה מתקרב.) את פשוט מוצפת רגשות והכל כל כך מסעיר. וכולם מברכים ומבקרים ואת שמחה לספר לכולם ולבשר את הבשורה. ויום אחרי הכל נגמר.. ונשאר רק ילד חמוד ובכייני שצריך לטפל בו רק את והוא בין ארבע קירות. זה מעבר חד מדי.

כן לגמרי.. כולן עוברות את זה בסוף.. הכל תקופה

גם המעבר ביו זה שכול התשומת לב עלייך במהלך ההריון לבין הרגע הרגע שיולדים וכולם מתעניינים בעיקר בתינוק.. 🫣