התינוקי אמור להיכנס לגן בגיל שנה ואני מרגישה בהתקף חרדה מתמשך.. הילד בריא ומאושר ב"ה, חכם ומפותח מאוד. בהנקה מלאה מלידה. מודה על כל רגע ושנייה יחד אבל צריכה לחשוב על חזרה לעבודה ומעבר לזה הוא מאוד פעלתן וחברותי והגן יוכל לספק לו (בתקווה) את הגירויים והחברה שהוא זקוק לה ושהוא פורח בה. פוגשים ילדים של חברים ומשפחה אבל זה לא קבוע. ממש אשמח לעידוד כי כרגע מרגישה שעושה לו עוול ובכל פעם שחושבת על הכניסה לגן עולה לי לבכות. בעלי המקסים שם לב שהבטן שלי מתהפכת וכבר הציע לחשוב על אלטרנטיבה שבה אמשיך להישאר איתו בבית, גם אם כרוך בלהצטמצם. לא יודעת כבר אם זה הדבר הנכון או לא.. אולי כניסה מאוחרת יותר רק תקשה עליו? אולי זה בא לתת מענה לחשש והפחדים שלי יותר מאשר לילד שכמה לפרוק אנרגיה וחברה?