סיפור הלידה שלי *הריון ראשון* התחלתי מעקב בשבוע 36 של חודש תשיעי, אחת לשבוע כביכול סטיק שתן ולחץ דם. בפעם הראשונה שהגעתי למעקב היא הודיעה לי שיש לי לחץ דם גבולי ובהתייעצות עם הרופאת נשים שלי, הוחלט על מעקב פעמיים שלוש בשבוע בקופח. בשבוע 37 ו38 הפנו אותי למיון בגלל לחץ דם גבוה והחליטו לאשפז אותי לצורך השגחה. חתמתי על סירוב והמשכתי מעקב בקופח. בשבוע 38+5 הרגשתי לא טוב, כבר הבנתי שזה שוב הלחץ דם, ופניתי למיון ושם הודיעו לי שאני לא יוצאת מהבית חולים כי מחליטים על "הפעלת לידה". בשעה 19:00, יום שני, ניסו להכניס בלון ואחרי כאבים מטורפים בהכנסה וארבעה רופאים מעליי, הכניסו בלון אבל הוא לא נכנס טוב ככה שהיו צריכים להוציא ולהכניס שוב. ראיתי כוכבים. בשעה 20:00 העלו אותי למחלקה, אמרו לי זה יכול לקחת גם 24 שעות, המטרה זה לגרום לפתיחה של 2/3 ולהכניס לחדר לידה להמשך זירוז. בשעה 00:00 קמתי באמצע הלילה כשהבלון בחוץ, משמע שהוא השיג את הפתיחה הרצויה. בחדרי לידה לא היה מקום ולכן הכניסו אותי לחדר לידה רק ב11:00, ביום למחרת. בשעה 14:00, יום שלישי, חיברו אותי לפיטוצין ואמרו לי, שמעי, זו לידה ראשונה זה יקח זמן. ביקשתי אפידורל ורבע שעה אחרי שהוא הוכנס, התחלתי להרגיש ממש ממש רע! ולכן, הוחלט לנתק אותו. אז המשכנו לידה עם פיטוצין ללא אפידורל, כשבשעה 01:00 בדקו אותי בגלל צירים כואבים והייתה פתיחה 6. המיילדת שהתחילה איתי את המשמרת אמרה לי נפגש בבוקר ונמשיך ביחד, בנתיים תנסי לישון. פקעה לי את המים, עשתה לי סטריפינג והלכה. בשעה 02:30 התחלתי להרגיש צירי לחץ מטורפים ואמרו לי שמעי, לא יכול להיות, את לידה ראשונה אבל בואי נבדוק אותך. מפה לשם, פתיחה 9, מתקשרים למיילדת שחוזרת כדי ליילד אותי, עייפה ובשוק היא הגיעה והתחלנו בלידה. מזכירה, לידה ראשונה, עם פיטוצין כ12 שעות ובלי אפידורל. בשעה 03:45 בלילה שבין שלישי לרביעי, יצאה התינוקת שלי לאוויר העולם כשחבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלה, אבל ללביאה שלי לא ירד הדופק אף לא לרגע ותוך פחות מדקה מהרגע שיצאה, התחיל הבכי לו ציפינו. מסתבר שזה לא נגמר, היו לי קרעים ממש קשים בדרגה 2, כשהרופאה עומדת לי בפתח ומתלבטת בקול אם זה מצריך הרדמה כללית. התחננתי שלא ובלי שום הרדמה או אלחוש, החלה להזריק לי חומרי הרדמה מקומית ולתפור אותי מלמעלה עד למטה. מפה, ההחלמה הייתה מזעזעת וקשה בטירוף, ברמה שאמא שלי הייתה צריכה לקלח אותי, וכל פיפי היה צרחות אימים. אבל לאט לאט שוכחים, ולאט לאט מרגישים טוב יותר, והכי חשוב להסתכל על השיפור הכי הכי קטן כשיפור משמעותי ולא להתייאש. כי כל יום שעובר מקרב אותי להחלמה המלאה וליכולת שלי לתפקד לגמרי לבד ולטפל ביצור הקטן שצריך אותי כרגע. שוהם אסתר, חיכינו לך הרבה זמן ואמא עבדה קשה בשבילך, אבל את איתנו וכבר היה שווה כל רגע!

מזל טוב איזה מרגש😍

ואוו כל הכבוד לך🙏🏻 את חזקה ובוגרת איזה מרגש לשמוע סיפורים כאלה , הרבה כח וסבלנות💪🏻 מאכלת לך החלמה מהירה 🥰🥰🥰🥰🥰🥰🥰🥰

תודה להשם איזה מרגש בשעה טובה !!

וואו קשוח ביותר.. איך טיפלת בתפרים?

השתמשתי בספריי של אלופירסט ובעיקר, עשיתי מלא שטיפות בערך אחרי כל פיפי והכי חשוב, סבלנות ואופטלגין