אני מאוד כועסת על חמותי (בדרך כלל לא ממהרת לכעוס אבל עכשיו עם ההורמונים של ההריון יש מצב בגלל זה) אנחנו כבר כמה שבועות מנסים לנסוע אליה כדי שתראה אותנו ואת הנכד (היא גרה ליד קרית שמונה אז לא פשוטה הנסיעה אבל חשוב לי שתראה את הנכד) בכל שבוע יש לה סיבה אחרת למה היא לא יכולה ולהבדיל כמעט בכל סופש נוסעת לגיסי... מרגישה שהיא לא אוהבת את הילדים והנכדים שלה באופן שווה ובא לי לשבור הכל ופשוט לא לבוא אליה. מצד שני בעלי כל כך מדהים. ואני לא רוצה לצער אותו... מה לעשות?

שלא תרצה, הפסד שלה… למה את צריכה לשבור תראש בגלל זה?

חשוב תשומת הלב לבן שלי ולבעלי... הוא איש טוב לא מגיעה לו ההתנהגות הזו

עם כל הכאב אין הרבה מה לעשות עם זה…זאת בחירה ולגמרי הפסד שלה. יכולה לספר שגם אצלנו המצב די דומה. ההורים שלי מטורפים על הבן שלי (נכד ראשון שלהם) ועוזרים לנו איתו המון. ההורים של בעלי לעומת זאת לא כזה ששים להיפגש (נכד שלישי שלהם). לאו דווקא בגלל שהם מעדיפים את הנכדים האחרים אלא כי הם פשוט אנשים כאלו שאוהבים את השקט והפרטיות שלהם. לי באופן אישי זה לא מפריע כי אני מבינה שלא כולם מתחברים לתינוקות (אני בעצמי בכלל לא הסתכלתי על תינוקות לפני שהפכתי לאמא), אבל כן כואב לי על בעלי שמתבאס מזה, במיוחד שהוא רואה כמה הצד שלי כן מעורב כל הזמן

בדיוק בגלל שאת רושמת שהוא איש טוב וזה לא מגיע לו, אז עוד יותר הפסד שלה שהיא מפסידה ככה את הבן שלה! כנראה שהיא לא יודעת מה יש לה בידיים, ומי שלא רוצה אותי אני לא רוצה אותו!