נשים יקרות למה אתן לא מעריכות את עצמכן? חוזק לא מגיע מהשרירים. זה מגיע מהנפש. את חזקה. את אמיצה. את מדהימה. תסתכלי על עצמך במראה ותגידי אני כל העולם שלי. וזה חתיכת עולם מדהים מופלא ומרהיב! התחלתי את דרכי בעולם בכל כך הרבה רע. עד גיל 11 בבית היו ריבים היסטריים ודברים היו נשברים על בסיס שבועי. אמא שלי לא הייתה מרוצה מהחיים שלה אז היא בגדה ועזבה את אבא שלי התגרשה לקחה אותי ועברנו לגור עם בן הזוג שלה. עד גיל 14 עברתי התעללות מינית ב"נחמדות" מצד בן הזוג. יום אחד פשוט הפסקתי לדבר איתו. שם זה הפסיק. עד גיל 16 עברתי התעללות והייתי מוכה בבית מאימי. יום אחד פשוט הרמתי משהו ביד והראיתי מוכנות להחזיר בכל הכוח. שם זה הפסיק. אמא שלי לא האמינה בי התייחסה אליי בזלזול והעבירה עליי ביקורת חריפה בכל רגע נתון. כל מה שניסיתי להשיג כמו היא ירקה בחזרה בפרצוף שלי ואמרה שאני לא אצליח או שזה טיפשי. בגיל 19 שלחה אותי ללמוד עיצוב שיער (אפילו שבכלל ביקשתי ללמוד עיצוב תעשייתי) כי זה הדבר היחיד שאני אוכל לעשות עם עצמי כי אין לי בגרות מלאה ורק ברחתי מבית הספר מכיתה י' אז אני לא מסוגלת להצליח בשום דבר אחר בחיים. גם מהלימודים האלה ברחתי (אחרי ששילמה 13 אלף ללימודים שלי אבל למדתי חודשיים רק). הייתי בדכאון שנים ארוכות וקשות. בגיל 20 נתקלתי במקרה ממש בהזדמנות ללכת להרצאה כלשהי והדבר היחיד שנתפס לי משם היה כשהמרצה אמר שהאנשים שפוגעים בנו יכולים להיות הכי קרובים אלינו מדרגה ראשונה כמו הורים או בני זוג אבל גם יכולים להיות סתם אנשים בסביבה שמורידים אותנו וגורמים לנו לא להאמין בעצמנו. כמו לצורך העניין המנקה במשרד שאם סיפרת לה שאת לומדת משהו היא תגיד לך בשביל מה אין בזה כסף זה ללמוד המון שנים.. בקיצור היא לא מכירה אותך ולא מאמינה בך ורק מחפשת בתמימות איך לגרום לך לא להאמין בעצמך גם. למה? כי היא לא מאמינה בעצמה. זה שינה לי את החיים לגמרי. פתאום הבנתי שלא משנה מי אומר לי מה אני אעשה את שלי. בדרך שלי. כמו שאני רוצה. ואף אחד לא יגרום לי לא להאמין בעצמי. התחלתי לעבוד בעבודה קשה אבל מתגמלת ולא התגייסתי אבל הרווחתי המון. עזבתי את הבית והתחלתי לחיות את החיים שלי. אחרי כמה שנים הקשר עם אמא שלי התדרדר. רבנו ריב טיפשי כמובן אבל היה מאוד גדול ומאז פשוט ניתקתי קשר. אני הבנתי שאמא שלי פשוט בנאדם בכיין וקטנוני. מותר לה. היא בנאדם. אבל אני לא צריכה את זה בחיים שלי. זה מאוד פשוט. אני קודם כל. שנה אחר כך חזרתי לקשר איתה בזכות בחור מקסים שהכרתי לפני עשור והיום אנחנו נשואים עם ילדים. קשה להגיד "אני קודם כל" כשיש ילדים במיוחד כשהם קטנים אז אין מקום לזה. אבל כשמדובר בזוגיות בטח ובטח שיש אני קודם כל. אני לא מדברת על אגואיסטיות אלא על תמיד לחשוב מה מקדם אותי בחיי פשוט לטובתי ולהנאתי או לשלווה הפנימית שלי. מה זאת אומרת? הדוגמא הכי בנאלית למשל הבית הפוך. אבל אני קודם כל אמרנו נכון? אז קודם כל ארגע עם עצמי אשתה קפה או אשב לראות פרק ב"חברים" כי אני מכורה קשות. ורק אז אעשה את מה שצריך. זה בדברים הקטנים.. דוגמא נוספת כשבעלי אומר לצורך העניין שיוצא בערב לחברים אז אני תמיד אומרת לו אחרי שהילדים ישנים תעשה מה שאתה רוצה. אז למה פה זה קודם כל אני? כי הוא יהיה זה שיקלח את הגדול וישים אותו במיטה. כי הוא יהיה זה שיכין את הבקבוק או ירים את התינוק לגרעפס. כי העבודה מתחלקת לעוד זוג ידיים וזה בדיוק הזמן שאני אומרת קודם כל אני (כשיש עזרה זאת שלווה פנימית) ואז שיצא ויבלה.. כי אני יכולה לעשות הכל לבד אבל יש לי פרטנר. בשביל זה הוא פה. ואם לא... אז הגיע הזמן לשנות התנהלות והתנהגות. ושוב כל זה ממש בלי אגואיסטיות זה לא העניין... כשאני אצא לבלות עם חברה אז כל מה שאני מצפה ממנו אני אעשה כמובן גם בעצמי! אני אדאג לילדים קודם ואפילו אזרוק את הזבל כשאצא. כי כל מה שאני עושה כרגע מקדם את ההמשך ובהמשך מחכה לי בילוי נעים. מאז שהתחתנו אני אומרת לבעלי שאני לא צריכה אותו. נשמע חצוף? ממש לא. אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה לחיות לבד. נכון. אבל אני רוצה אותו בחיים שלי תמיד איתי לצידי בטוב וברע וזאת הסיבה שהתחתנתי איתו. לא כי אני "צריכה" אלא כי אני "רוצה". כי הוא הבחירה שלי. התפקיד שלו זה להמשיך לגרום לי לרצות אותו בחיים שלי. בדיוק כמו שאני מנסה כל יום שירצה אותי בחיים שלו. אם כל התועלת מבן זוגך היא הכנסה כספית אז הוא לא מועיל. לא מבינה את הנשים האלה שחושבות שבגלל שהבעל עובד והאישה בבית עם הילדים זה אומר שהוא לא צריך לעשות כלים או לקלח את הילדים או להיות אבא או בעל. אני בבית עם התינוקות ובעלי עובד ויש ביננו שותפות הבנה והכלה נעימות ונימוס. אם הוא רק בנק מהלך ומעבר לזה הוא רוח רפאים בבית או בזוגיות אז בשביל מה את צריכה אותו? הוא בזבוז מקום בחיים שלך. תבהירי לעצמך שהמקום של הבעל לצידך הוא שותפות וחברות. אישה יקרה אישה אהובה את עולם ומלואו. גם אם עשית טעות והכנסת אדם לחייך שלא שווה את זה למה את לא מעריכה את עצמך מספיק בשביל גם להוציא אותו מחייך? למה את נותנת למישהו אחר להחליט עלייך? את ילדה קטנה שרודפת אחרי סוכריה מאיש זר? את כבשה שמובלת לטבח? איזה גזר בעל ערך האדם הזה כבר יכול לנופף מול פנייך? כשאת נותנת ערך למשהו אז הוא בעל ערך. תתני לעצמך ערך קודם כל. תחשבי מה יעשה לך טוב ואיך זה יעשה לך טוב. ואיך להגיע לזה. חשוב גם שתביני, הדרך שבה את -נותנת- למישהו לדבר אלייך כך תישאר הדרך הזו לכל תקופת ההיכרות שלכם. זה התפקיד שלך לא לאפשר בך זילזול. תאמיני בעצמך ובמה שמגיע לך. אם את לא מאמינה בסביבה שלך אז תשני אותה. תתני לעצמך להרגיש שלווה. מגיע לך. את כאן בשביל לחיות. מחר זה יכול להשתנות. אני לא מוכנה להגיע ליומי האחרון בהרגשה שבזבזתי את חיי ברדיפה טיפשית אחרי אנשים אחרים שלא טרחו להתייחס אליי בכלל כמו שמגיע לי. את שלא מאמינה בעצמך, הלוואי שאת תקראי בין השורות.

רשמת כאן פוסט יפה עם מילים יפות אבל את חייבת להבין שיש נשים כמוני למשל שכבר מזמן וויתרו על עצמך אני לפני תכף ארבע שנים וויתרתי על עצמי כי כבר אין בי כוחות