ימים עמוסים... שוחקים, מייאשים... העבודה מרגישה שהכל על הכתפיים שלי... חוזרת הביתה בלי אוויר לבן הבכור, מחייכת בכוח שלא ירגיש כמה אמא מותשת ועצובה ומרגישה בודדה בתוך כל הכאוס של המקצוע שהיא לקחה על עצמה... מערכת החינוך מתישה ולא תומכת.. בעלי האושר שלי מכיל אותי כמעט בכל יום, סיפורים ארוכים, בכי, פריקה... ואז אני יושבת לנוח ובעיטות קטנות קטנות בבטן מזכירות לי שאתה שם ושאסור לי לוותר כי כל מה שאני עושה בחיים זה בשבילך ובשביל אח שלך הגדול... לאט לאט אני אתקדם ואצליח להגיע לאן שאני רוצה... הכל חולף, המשפחה היא החשובה ביותר, המשפחה שאני מקימה עם בעלי היא האוצר הכי גדול שיש לי... כל השאר עוברים הלאה ונעלמים..

אין צורך לסבול בעבודה מה עם לעזוב? עבודה אחר?

מורה כמוך, אבל לילדים על הרצף..ועשית לי דמעות בעיניים. אני מרגישה שאף אחד לא מבין את מה שאנחנו עוברות (ויש לי בת,אבל עוד לא בהריון). אני ממוטטת. מרגישה נשחקת עד הקצה. מצד שני, לא רואה את עצמי בשום מקצוע אחר...

אודל לגמרי ככה... אני גננת ואף אחד לא יודע מה אני עוברת וכמה אני עובדת... כולם מבסוטים בשבילי שאני יוצאת משתיים אבל לא יודעת שאני עובדת עד 12 בלילה... לא רואה את עצמי במקצוע אחר אבל לפעמים שוכחת למה בכלל אני בגן ומה אני עושה לעצמי... כמה פחדתי להגיע למצב הזה ואני רק שלוש שנים במערכת .. מבינה למה גננות עוזבות בערימות ...

לגמרי.. אני גם עד 5 בחלק מהימים 😥