אוף איזה טראומה. רקע: הילדה שלי בת 1.8 מאוד קשורה לסבתא. הסיפור: היינו בפארק עם המשפחה של בעלי. בשלב מסוים הילדה שלי (שלא ישנה צהריים) רצתה רק את סבתא. אני כבר רציתי ללכת הביתה כי מיציתי וראיתי גם על הילדה שהיא עייפה. בעלי התחיל להגיד לא עזבי תכף כולם הולכים… אני התעקשתי שנלך. הילדה לא רצתה ללכת איתנו ורצתה רק להיות על סבתא. חיכיתי 10 דקות… בנתיים הסבתא התיישבה איתה והילדה שלי התחילה להירדם. בעלי אמר בואי ניקח אותה ונלך חבל שהיא תירדם פה ותלך השינת צהריים (הפארק במרחק 5 דקות נסיעה מהבית). הסכמתי. בעלי לקחת את הילדה שישנה מהסבתא, הילדה התעוררה והתחילה לבכות והתחלנו ללכת בלי לעצור, להסביר או לתת לה רגע… הסבתא נשארה תוך שהיא אומרת לנו ״אתם לא בסדר״…. אנחנו הולכים והילדה מתחילה לבכות בהיסטריה!!! הבכי לא נפסק ורק התגבר לסטרס מטורף עד שהגענו הביתה. אני עד עכשיו בשוק. לא מבינה מה קרה פה ולמה היא חוותה את זה בצורה כזו טראומטית. אני אמא שלה, ההורים שלה, מותר לנו ללכת הביתה כשאנחנו מחליטים. הייתן עושות משהו אחר? חשוב לי להדגיש שכל הדרך דיברתי בטון רגוע הסברתי לה שאנחנו החלטנו ללכת וסבתא רוצה להישאר והן יפגשו אח״כ. לא עזר בכלל. רק שהעברתי נושא והתחלתי להראות לה שאני מכינה לה בקבוק לשינת צהריים היא נרגעה. אוף אני באפיסת כוחות מהבכי הזה . כאב לי הלב ממש.

הבת שלי קשורה לאמא שלי בקטע אחר ולא...אמא שלי לא גידלה אותה או נמצאת איתה כל יום כל פעם שאמא שלי באזור היא נאלצת לעשות הכל עם הילדה להאכיל אותה לקלח אותה ולהחליף לה טיטול אפילו לאכול היא לא רוצה ממני! ואין לי בעיה עם זה שאמא שלי תעשה היא עושה באהבה ואני נחה לגבי הבכי כנראה היא היתה עייפה עובר אבל הייתי מתנהגת כמוך בדיוק הייתי מעדיפה שתשן בבית כמו שצריך ולא איזה חצי שעה בחוץ וגם אם היא בוכה אז....

לדעתי זה מעייפות יתר

הסברת, היא היתה עייפה והיה קשה לה לקבל את זה. הכל טוב. היא תבכה עוד הרבה פעמים מהחלטות שלכם. לא להתרגש.

אז זהו שכשחזרנו הביתה היא נכנסה איתי לחדר אחרי שעשינו ביחד בקבוק ונרדמה תוך חצי דקה. בנתיים היא עדיין ישנה ככה שמבחינת שינת צהריים, אין לי ספק שאם היינו נשארים בפארק ונותנים לה ככה לישון על סבתא זה היה נגמר בשינה של חצי שעה וביי.

אז ברור מאמי זה מעייפות מניסיון שהם עייפים ממש הבכי היסטרי

בגלל שהבכי היה היסטרי, בעלי אמר לי כשהיא נרדמה שהוא מקווה שזה לא דפק אותה. שאולי היא חוותה פרידה טראומטית מסבתא שלה. היא לא הפסיקה להגיד סבתא סבתא כל הדרך. עדיין בגלל הבכי הגדול לא יודעת אם זה שווה את זה

לא טראומה, נשמע שנהגתם בסדר גמור. זה לא שאם הייתם עוצרים היא היתה נרגעת. לקראת גיל שנתיים היא גם תצרח ותשתטח על הרצפה כי היא רוצה שוקולד ואמרת לא, כי אסור לזרוק משחקים בבית, כי את לא נותנת לה להעיף אוכל על הרצפה או כי לא בא לה להחליף טיטול. הכלתם, הסברתם, עושים מה שצריך וכמובן שמתגמשים אם אפשר. הפעם זה לא התאים, היא תתמודד ♥️

אולי הייתם צריכים לתת לה רגע להפרד, אם כי לא בטוח שזה היה מונע את הבכי

הבן שלי ככה עם אמא שלי בהתחלה הייתי משחררת נורא ובסדר תישן אצל סבתא היום ובסדר מהגן נלך לסבתא ובסדר סבתא תאסוף מהגן ואז התחלתי כבר להתגעגע אני ואמא שלי גרות באותו הבניין והוא פשוט היה חוזר מהגן ושם כל היום ואמא שלי גם הייתה אומרת תמיד בסדר תעזבי אותו שיהיה כאן הסברתי לאמא דלי קודם כל שהבן שלי צריך להיות גם איתי יש לו אבא שמתגעגע אח שצמוד אליו שנישאר לבד בלי לשחק והיא גם לא מקלחת אותו והיה יוצא מלא פעמיים שנרדם מלוכלך בגלל זה אז שאמא שלי שיחררה והפסיקה לתפוס אותו כל פעם שאנחנו הולכים כמו פרה ועגל שמפרידים והייתה נפרדת ממנו יפה בנשיקה ואומרת לו ביי ניפגש מחר ומחבקת ולפעמיים שולחת איתו איזה עוגיה ואומרת לו לך אמא תחבק אותך במיטה לך אמא תעשה לך מקלחת כיפית וכאלה הוא פשוט אומר ביי ועולה איתי לבית כבר בלי וויכוח

פשוט תני להם להיפרד יפה גם עם הפרידה תיקח שעה לאט לאט היא תלמד שהולכים לבית עכשיו ויספיק לה רק נשיקה חיבוק וביי

וואלה לא חושבת כמוך פיצי.. ככל שהיא תגדל היא תמרל את הפרידה יותר. היום בעלי רצה לקחת את הבן שלי לישון צהריים כי אני בדיוק הנקתי את הקטנה, אז התחמן הקטן (כולה בן 2.4) ניסה למרוח זמן! "רגע אבא, קודם מקלחת", לא חמוד, לא צריך עכשיו מקלחת.. "רגע אבא, קודם נחליף טיטןל" כבר החלפנו טיטולללל 😂 הם חכמים ומבינים מאוד מהר, מה אכפת להם למרוח זמן?

חחח לא יודעת אצל הבן שלי זה עבד יופי בשבוע הראשון קצת מרח אותנו לאט לאט זה ממש ירד לו לפעמיים אפילו היא אומרת לו מה בלי נשיקה והוא אומר לה מחר יש לי גן אני צריך ללכת לישון

חחחחחחחח הורס 😂

יכולה להגיד לכן שהיום הייתה לי שיחה עם בעלי על מה שקרה אתמול. בעלי אמר שהוא לפעמים נוהג בצורה שהוא לא מאמין בה רק כי אני מבקשת או עושה פרצופים. ואז שאלתי אותו אם הוא מאשים אותי על מה שקרה אתמול עם אמא שלו בפארק… אז אמר שלא מאשים אבל גם חושב שהיה פה מקום מצידנו להפעיל שיקול דעת ולשחרר. אם הילדה כבר נרדמה על אמא שלו, שתיהן רגועות כיף להן וטוב להן בשמש , למה לקחת את הילדה באמצע רק כי אני מחליטה שהיא צריכה שנץ כמו שצריך בבית. אני מבינה אותו. חושבת שיש מצב שבאמת הייתי צריכה לשחרר. זה גרם לזה שכולם הסתכלו עלינו (כי ישבו שם כל יתר המשפחה שלי בעלי) ראו אותנו לוקחים ילדה בוכה היסטרית ולא הבינו למה פעלנו ככה. כשהילדה אתמול התעוררה מהשנץ בבית היא המשיכה לבכות והייתה בלופ… עד שאמא של בעלי לא באה היא לא נרגעה.