לא מזמן השתחררתי מהצבא והייתה לי תקופה דיי מורכבת שם. תקופה שעברתי בה חרם והקנטות, תקופה עם מפקדים שהיו אגרסיבים ופועלים מהכוח שניתן להם ובאמת היו עוול לי ולכל הסובבים אותו ובעיקר תחושה שאני לא טובה אף פעם. הייתי בקבע ככה שזה תקופה די ארוכה שהרגשתי את ההרגשה הזו. חייתי במין מרדף להוכיח את עצמי כל הזמן למפקדים, לחיילים, להראות שאני כן טובה ולהשתחרר מהצלקות שהשאירו בי אנשים בצבא. הרגשתי שפשוט אני לא באמת מעניינת את המפקדים שלי ובתקופות מסוימות בשירות גם לא את האנשים שהיו לצידי. לקראת סוף השירות כבר רכשתי די המון חברים והמצב שלי השתפר אבל עדיין הצלקות מהחרם שעברתי והמפקדים שהורידו לי את הבטחון לאפס לא שיחררו. השתחררתי לפני חצי שנה וזה לא עובר לי, אני חולמת בלילות על המפקדים שהיו לי, אלו שהרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן והייתי נשארת בגללם במשרד עד 2:00 בלילה, חולמת עליהם שאולי הם כן אומרים לי איזה משהו טוב, איזה מילת הערכה ודברים כאלה. חולמת שאני כן שווה משהו בצבא. אני לא מצליחה לשחרר מאנשים שלא ספרו אותי בחיים מתוך הציפיה הזו שאולי הם כן היו יכולים לראות את הטוב שיש בי אם היו מסתכלים. עכשיו אני נשואה ובהריון ובאמת מאוהבת בבעלי שזכיתי בו עם אלף סימני קריאה אבל עדיין חולמת על האקס וחושבת על התקופה איתו (שבהתחלה הייתה מדהימה ובהמשך התדרדרה עד כדי אלימות מילולית וזריקת החפצים שלי ברחוב..) אני חיה את העבר ולא מצליחה להשתחרר ממנו, זוכרת רק את התקופה הטובה עם האקס ולא את כל החרא ותוהה אולי הוא בכלל היה צריך להיות בעלי? אני מפחדת מהמחשבות האלה. חושבת על התקופה בצבא וחולמת על הכל בלילה, אם היו מעריכים אותי יותר, אם היו תופסים ממני יותר.. לא יודעת להסביר אבל אני מרגישה שאני דועכת ושוקעת ליותר מידי מחשבות