חייבת לפרוק, אני ובעלי יחד שנתיים וחצי יש לנו בייבי בן שנה וחצי הכל קרה מהר מידי, אני שרופה עליו ברמות אבל מרגישה שרוב הזמן הוא רק אבא על הנייר, אני נטחנת בעבודה ומקבלת מינימום, הוא מקבל קצת יותר ממני, אמא שלי מגדלת לי את הילד. הילד ישן אצלה אוכל אצלה מתקלח אצלה, אני חוזרת מהעבודה ישר אליה ונשארת לישון אצלה ובעלי ? לא כלכך מעניין אותו, זה נוח לו ! כי אין לו כאבי ראש בלילה מהבכי, הוא יושן בשקט אוכל בשקט, אני מגיעה לאמא שלי מלקחת את הילד מאכילה מחליפה מרדימה ישנה איתו, אבל קשה לי. אני רוצה להחזיר את הילד לבית ושיהיה שותף בהכל אתה הרי בעלי זה הבן שלך תיקח קצת אחריות תעזור לי איתו, לא מעניין אותו, בחיים לא החליף חיתול בחיים לא קילח לא עשה כלום כלום כלום!! עכשיו הוא עוד מעיז להגיד לי אני רוצה שיהיה לו אח, שום דבר !!!! אני מתה מפחד אני מודה אני מרגישה שאני גרועה בהכל אני מפחדת לקחת את הילד אלינו לבית בידיעה ששם אני אעשה הכל ופה יש לי עזרה מאמא שלי, אני מתה אוכלת את עצמי מבפנים שאני אמא גרועה ואמא לא אמורה להתנהג ככה, אבל אני מותשת אין לי כוחות נפשיים לטפל בו לבד, הסבלנות שלי בתחתית העצבים שלי לא נשלטים, תמיד אני רוצה להיות לבד עם עצמי רוצה את השקט שלי רוצה את החיים שלי שהיו לי פעם לחזור שלוש שנים אחורה ולא להכיר את בעלי, אני בדיכאון אני עייפה. איך מתגברים על כל הקושי הזה ? כלכך קשה לי ורע לי

אני חושבת שאת הרגלת אותו לזה שאמא שלך ואת עושות הכל הילד בן שנה וחצי ואת עדיין אצל אמא שלך ויש לך דירה משלכם . תצאי מהבית של אמא אולי לא מכה לאט לאט יום כן יום לא וביחד תטפלו בילד מקלחות טיטולים זה משהו שבעלך לא מכיר כי הוא לא ניסה

והגיע הזמן שהיה שותף מלא בגידול של הילד ותשתפי אותו בהרגשות שלך

בעלך לא מתגעגע לילד???