בדאון של החיים, אני בחל"ד רצוף כבר שנה ושלושה חודשים (יש לי צמודים בהפרש של שנה אז היתי עם הבכורה שנה בבית הכנסתי למעון בגיל שנה ואז ילדתי ועכשיו הוא בן 3 חודשים) מרגישה שבאמת די מיציתי להיות בבית תקופה ארוכה ולאחרונה מצאתי משרה שיכולה להתאים לי (קל"ב, בתחום שלי, אבל זו החלפה לחלד עם אופציה זתומרת כלום לא מובטח אבל אחלה דריסת רגל וצבירת נסיון וגם לצאת מהבית להתאוורר אחרי תקופה) אממה מרגישה שזה בא לי בבום פתאום לשים את הילד שלי שיהיה בן 4 חודשים בידיים זרות אני מתה מפחד, מדליקה את הקץ, עוד פחות מחודש אצטרך למצוא לו ידיים אחרות שהן לא אני ולהתחיל עבודה חדשה מפחדת מהכל מלצאת פתאום מהבית, מלתת למישי זרה לטפל בו עוד לא התחלנו טעימות ויש לילד ריפלוקס בקושי מצליח לאכול מטרנה רק אני מצליחה להאכיל אותו, בקיצור מלא חששות... איך מתגברים? איך מוצאים מישי טובה 'סומכים עליה לשמור על האוצר הכי יקר לי? (הגדולה שלי במעון ואין שם מקום בשבילו וחבל..) במקום לשמוח שמצאתי עבודה אני עצובה ומדוכאת😞😞😞😞