כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושת מועקה לא מוסברת. עכשיו סוף כל סוף הבנתי מה מציק לי כל כך עמוק בפנים: תחושה של חוסר אונים שנובעת מחוסר צדק שקיים בעולם. כלפיי וכלפי אחרים. - כל עליית יוקר המחייה הבלתי פוסקת, והמשכורות שנשארות אותו דבר. שלא לדבר על שכר המינימום המביש כששכר החכים ממשיך לטפס בלי הפסקה. - שפשוט מציבים לי עובדה ומוסיפים לי משמרת לילה בלי לשאול אותי. ועוד במחלקה אחרת (אני אחות בבית חולים). - כל הקשיים בכניסה להריון, ושהוא יהיה תקין לשם שינוי. -רואה סביבי אנשים בלי בית, שמתחננים לקצת מזון, כשאחרים חיים כאילו אין מחר. - נהגי מונית שעושים כרצונם וגובים מחירים לא הוגנים. - החברה, שפשוט הופכת לאלימה יותר ויותר. - חברה שלמה שפשוט איבדה סבלנות. קשה לנו לחכות, ואנחנו בטוחים שמגיע לנו הכל כאן ומיד. אז זהו, שלא! - מצבים בלתי נסבלים שחסרי ישע נאלצים להתמודד איתם. בין אם פעוטות בגנים שחווים התעללות, קשישים חוסים, ואנשים עם מוגבלויות כאלו ואחרות. - ומבוגרים, אנשים שיכולים להיות סבא וסבתא שלי, שנאלצים לעבוד בעבודות מבזות כדי להתקיים. ואפילו לא בכבוד. רק להתקיים. חשבתם פעם על אותם האנשים שמנקים אחרינו אחרי סרט בקולנוע? ראיתם עם איזו תופת הם מתמודדים?? האולמות ניראים כמו אחרי הפצצה. - וכשאומרים "הפצצה" איך אפשר שלא לחשוב על המלחמה הנוראית והעקובה מדם באוקראינה?? והרשימה עוד ארוכה. אני רואה את כל העוולות שנעשים לאחרים ולי באופן אישי, ואני פשוט בוערת מבפנים וחסרת מנוחה. מתקשה להנחיל שקט ושלווה אפילו רק בחלקת האלוהים הקטנה שלי. אז עכשיו כששמתי את האצבע על מה שמציק לי, איך מתקדמים מכאן?

איך מתמודדים?

בדקת דרך מרפאות השיניים של קופות החולים? בדרך כלל יותר זול שם מאשר המרפאות הפרטיות, ואפשר להגיע להסדרי תשלום