שבוע 32 מרגישה שאני קורסת נפשית ופיזית עם ההריון וכל מה שמסביב. מתה מפחד מהלידה והחיים שאחריה. אפשר עידוד? :(

מוזמנת לדבר איתי❤️

.

אני גם 🥵 שבוע 36 ומפחדת רצח מהחיים שאחרי

חשבתי שרק אני ככה, אני אכולה מבפנים מצד אחד אני מתה לפגוש את שני הקטנים שלי ומצד שני אני אומרת לעזאזל איך אעשה את זה ומה יהיה איתי ועם בעלי. אני מאמינה שכשנגיע לגשר נחצה אותו עד אז זה מחשבות שבאות והולכות.

הייתי במקום הזה לפני הלידה, חששתי מהצעד הגדול הזה ואין ספק שזה משנה את החיים וגם את הזוגיות בהתחלה. אין יותר ספונטניות, אין שינה רצופה כמה שרוצים מתי שרוצים, סדר העדיפויות משתנה לחלוטין אבל לצד זה נפתח עולם שלם של אהבה ללא גבולות, של חיבור מטורף שלא ידעת שיכול להיות קיים, תחושה מדהימה כשהם מסתכלים עלייך ואת מבינה שאת כל העולם שלהם והם זקוקים לך כל כך, כל חיוך רצוני או לא רצוני ממיס את הלב ומשכיח את הלילות ללא שינה, את הבכי ואת התסכול שהיה עד לפני רגע. לומדים לשלב את הזוגיות לאט לאט, לומדים שאין דבר כזה להיות אמא מושלמת וזה בסדר גם לטעות או להתפרק, זה בסדר אם הבית מבולגן ויש כביסות לעשות, וזה בסדר גם לקחת רגע לעצמך לבד מחוץ לבית עם חברים ומשפחה ולהשאיר את בן הזוג או את ההורים עם הילד כדי להתאוורר. זה תהליך שלם של למידה אבל זה עולם חדש ומרגש וכל החששות האלה ייעלמו ברגע שהם יוולדו.

היי, כמו שמאיה כתבה. אין ספק שהחיים משתנים. אבל אני מרגישה שהם השתנו לי לטובה. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל. אני מודה לאלוהים כל יום על המתנה הזאת. לא אשקר זה לא קל בהתחלה. אבל החיים שלי קיבלו משמעות וזה מדהים.