מרגישה שאין לי את הכישורים לגדל את הקטנים שלי כבר ובא לי לפרוק. אני בהריון בחצי הדרך ובבית פעוט נסיך בן 3 ותינוקת הורסת בת שנה וחצי- כל מי שרואה אותם עף עליהם, הם גאונים, מנומסים, עצמאים. עד לא מזמן מבחינתי הם היו הפרוייקט והגאווה של חיי- אלא שהמצב הזוגי ניהיה מאוד מתוח, גיליתי מלא שקרים שהביאו לזה שעד שגיליתי די הסתבכנו כלכלית, המצב הנפשי שלי ממש בעליות ומורדות, בין לבין גילנו בטעות על ההריון... בקיצור חגיגה. מאז אני מרגישה שהכל נשמט לי בין הידים וכאילו רק אני רואה את זה לדוגמא הגדול שלי בוחן המון גבולות מולי בנימה של "לא רוצה מה תעשי?" ( זה אף פעם לא נאמר ככה אבל זה השדר שאני מקבלת), או שהקטנה דורשת יחס בכמויות וכל עוד היא לא מקבלת בדיוק את היחס הרצוי היא בוכה (נגיד רצתה חיבוק קיבלה נשיקה, אז ממשיכה לבכות). היום גייסתי את עצמי בכוחות על לצאת מהמיטה ולשחק איתם אחד אחד בנחת- עם הגדול הקטנה קצת התרגזה, אבל שיתפתי אותה "בשמירה" החלקים שיצאו מהמשחק והיא התרצתה, עם הקטנה הגדול ממש הפריע וניסה לחטוף חלקים, ניסיתי להסביר לו שנשחק מייד אחרי והוא המשיך, כלום לא עזר (ניסיתי גם בצעד די חריג לבקש עזרה מבעלי שהתעלם/לא שמע) וברגע של חוסר מחשבה שלא קרה לי בחיים תפסתי לו את היד ונתתי לו מכה קטנה ולא כואבת כדי שיופתע ויעצור... ברור שזה לא עזר רק השאיר אותי עם הרגשה חרא ואותו פגוע ממני... קמתי מיואשת משם השארתי אותם לשחק וחזרתי למיטה בתחושת כישלון כאמא וכבן אדם ובגועל מעצמי המכה הזאת שיצאה ממני כל כך בקלות. משתפת כדי לפרוק מניחה שיהיו גם תגובות קשות, אבל לכתוב גם מוריד קצת מהעומס.

הם מתנהגים בהתאם לגילם... כמובן שאם יש מצב מתוח בבית זה יכול לחלחל אליהם אבל את מתארת מצב רגיל לגילם, מה שלא רגיל זה שנוסף על הקושי הצפוי יש לך קשיים שמכבידים יותר מה שבטח מעמיד את העצבים והסבלנות שלך במבחן לא, לא צריך להרביץ לילד אבל התסכול מוציא מאיתנו התנהגויות לא רצויות את צריכה לחשוב מה דרך הפעולה שלך במצבים כאלה להבא כדי לא לחזור על זה והעניין הוא שדוקא כשמחנכים ונוזפים בקול שקט (ותקיף) זה יותר יעיל מאשר לצעוק או להרביץ מאחלת לך שהדברים יסתדרו לך בקרוב ובינתיים אל תכעסי על עצמך כל כך, את בן אדם ונשמע שאת אמא אוהבת ומשקיעה ואת עוברת תקופה קשה

התגובה שלך הרעידה אצלי משהו, כן אני עוברת המון כרגע זה לא תמיד היה ככה... היו ימים הרבה יותר יפים שהיו מוקדשים רק להם... זה מצבור שלא יוצא כל כך (חוץ מריבים חסרי תועלת עם הבעל, שגם מהם התייאשתי כי זה לא מוביל לכלום), אני מרגישה עכשיו שהנוכחות שלי לא מטיבה איתם וזה הסבל בכל הסיפור, כי הם מסתדרים הרבה יותר טוב בלעדי, בחיי שלא הייתי רוצה להיות ליד אמא חסרת סבלנות כמוני- כרגע אין לי פתרון, בשכל מובן לי שגם לברוח זה בטח לא פתרון אז אני ממש מתוסכלת מהמצב.

אני בטוחה שלא עדיף להם בלעדיך, גם אם את חסרת סבלנות כמובן שרצוי שתטפלי בעניין ותחזרי להיות שמחה בשבילך ובשבילם אבל אין על אמא בעולם

את אמא מדהימה ורגישה ! אין לי ילדים בגילאים האלה , אבל רק רציתי לחזק ולהודיע לך שרק המצפון שלך על זה מעיד כמה את אוהבת את הילדים שלך וכמה את אמא טובה ! תמיד לומדים ומשתפרים, מחר יום חדש והעיקר הבריאות! חיבוק ❤️