היי בנות הבת שלי חגגה שנה, אני ובעלי בערך 9 שנים יחד. הוא תמיד היה מרוכז בעצמו מאוד אבל גם היו לו הפתעות טובות ובאופן כללי אין לו כוונות רעות הוא פשוט תמיד ישים את ההרגשה שלו לפני הכל. אם בא לו לעזור הוא יעזור, אם לא אז לא. לרוב הוא לא יוזם עזרה, וכשאני מבקשת תלוי עד כמה המצב רגיש ביננו אז או שהוא יעשה פרצוף או שהוא יבוא אבל "בכוח". אני מאוד פתוחה ואומרת תראה טיפלתי בה כל היום אני מותשת צריכה קצת שתעזור , אני גם באופן כללי אדם פעלתן ומשימתי אין לי בעיה ואם ביקשתי עזרה אז כנראה שאני באמת צריכה אותה והוא יודע את זה, אבל עדין אם לא מתאים לו אז יגיד לא בא לי. הוא גם בעל מזג מאוד עייף ואדיש. זה ממש קשה לי. בבסיס שלנו היו המון רגעים יפים, צחוקים, מילים יפות, חיבוקים, ומאז שהגיעה הילדה המהממת שלנו הוא נהיה בלתי נסבל. ואני גם לעומת פעם שהייתי אומרת את דעתי היום אני מעדיפה לשתוק כדי לא לגרום למריבה מול הילדה, הוא יודע שמה שהוא עושה לא בסדר אבל לא דנים בזה יותר. אין לי כוח יותר לסבול את המקום הזה שבעלך אמור להרים אותך והוא רק מוריד , גם במילים (הכי לא מעודד או מדרבן, ולהפך) וגם לא עוזר בבית. ואם עוזר אז זה בכוח ולא מיוזמתו ואז התירוץ שלו זה "נו אני כן עוזר את לא יכולה להגיד שלא" והכל בחוסר טעם וחוסר רצון מצידו. מתלבטת אם להפריד כוחות,יצרנו משפחה וכשהגיעה המשפחה האמת יוצאת לאור. בעיקר משתפת ואם יש לכן משהו מעודד או חכם אשמח.

חיבוק גדול אהובה ❤️❤️ אולי תנסו טיפול זוגי?? לא ישר לפרק הכל... ותנסי לא לשמור בבטן, וכן להוציא, לשתף ולתקשר את מה שאת מרגישה... גם אם זה יגרום למריבה.. שזה יהיה ב4 עיניים ולא מול הילדה, אבל כן לדבר ולא להעביר את הדברים...

גם אני חושבת כמו רעות בדרך כלל אנחנו לא יכולות להתאפק מדי הרבה וזה יוצא בעצבים

תודה בנות.❤️

לולי זה מעבר. אנחנו יכולים בשנייה לחזור אחורה ולהיות זוגיים מאוד. אבל אני סוחבת מטען על המון חוסר פרגון מצידו, חוסר עזרה, מילים נורא מזלזלות המון פעמים, ובגלל שמראש אני הפעלתנית והוא העצלן אז הכל נופל עלי וברור לו שכשלא יהיה לו כוח אני אעשה , אבל כשלי לא יהיה כוח יותר גם אז אני אעשה את זה. זה מטען שלא בא לי יותר לשים בצד , כי הוא ממש לא משתפר. גם כשאני מדברת איתו על הדברים. לפעמים צריך לעשות ולא לדבר. ואני די במבוי סתום