מה עושים עם ילדה בגיל שנתייל ממש ממש לא ממושמעת כל הזמן בוכה בלי סיבה וזה כבר מחרפן ומרביצה לאחותה הקטנה בת 10 חודשים כל יציאה אבל כל פעם חייבת לעשות אותה סצנה היום יצאנו לאכול אז היא לוקחת את האכול משחקת איתו זורקת משחקת ברטבים מלכלכת את כל הבגדים וכשאני לא נותנת לה להמשיך היא פשוט מתחילה לצרוח ולבכות ממש חזק ולהשתולל על הריצפה או שרוצה לגעת בכל דבר ולשבור אז הלכנו לסוג של בית קפה לקחה קולה שפכה בכוונה והרטיבה את החולצה שלה והתחילה לבכות פשוט בלי סוף ו לעשות כאילו רוצה להוריד את החולצה תוך כדי צרחות ובכי ( היא לא מדברת עדיין) ופשוט כל מקום שאני הולכת אני רוצה לצאת ולהנות אבל היר עושה ההפך מוציאה אותי מדעתי גורמת לי להתחרט על זה שיצאתי ולקחתי אותה ואני חוזרת הביתה רותחת מעצביל במקום לחזור עם חיוך שבילינו ביחד מצד אחד אני אוהבת לטייל איתה ולהעביר זמן מצד שני היא לא מקשיבה לי היא בוכה המון המון וצורחת ועושה לי רק פדיחות גם לפני שבועיים היינו במסעדה היה כזה אופניים עם עציץ תלוי היא הורידה אותו אלוהים יודע איך וכל העצית נפל על הריצפה והכל התלכלך אני לא יודעת אם זה קשור לזה שהיא עוד לא מדברת ואולי קשב לה לבטא את עצמה אבל אני באמת רואה ילדים בגילה שהם הרבה יותר ממושמעים יש לה תור בהתםתחות הילד בינואר בגלל הדיבור אבל אני לא יודעת כמה זה יעזור ומה עלי לעשות כי אין לי כבר כוחות באמת

כל מה שתיארת ממש ממש טבעי לגיל שנתיים. היא לא לא ממושמעת, היא בודקת גבולות וחוקרת את העולם, זה התפתחותי לחלוטין. את יכולה למצוא הרבה מידע של מנחות הורים לאיך להתמודד עם זה, אבל בעיקר שלוות נפש, להציב גבולות ברורים בלי להתרגש ובלי להתפשר. מה שהיא לא אמורה לדעת שלא יהיה בהישג היד או בהשגחה מלאה. זה מאוד טבעי שהיא תגע ותשבור ותשפוך.. הבן שנתיים שלי מאוד אוהב לאחרןנה לקחת ולשפוך את הכוס קפה שלי, ללעוס ולירוק אוכל, לשפוך שתיה שהוא ביקש ועוד מלא.. אז אני מרחיקה את הקפה, לוקחת את הצלחת אוכל איך שהוא מתחיל לירוק או לזרוק, ואם הוא שופך את הכוס שלו אני פשוט מביאה רק בקבוק והוא לא מקבל עוד מיץ באותו יום.. אל תתרגשי, זה לא שומדבר נגדך ויש לך אחלה ילדה ♥️

זה הגיל שבוחנים בן גבולות, לא סתם נקרא שנתיים הנורא דבר ראשון הכי חשוב זה להשאר רגועה זה משדר לה רוגע וגם משדר לה שמה שהיא עושה לא מעצבן אותך ומוריד מהחשק לעשות דוקא דבר שני זה ההתמודדות ויש פה כל מיני שיטות שאת צריכה למצוא מה נכון לכן לפני יציאה להסביר לה לאן הולכים ומה מצופה ממנה בהתנהגות את יכולה להגיד לה אסור, פעם שניה אסור ושאם תגידי פעם שלישית אז (אין גלידה /הולכים הביתה/לא קונים הפתעה /תשב בעגלה לפסק זמן וכו) ומאוד חשוב לעמוד במה שאמרת, אל תאיימי במשהו שאת לא תקיימי כי זה מאבד משמעות אין לה מה להתפדח, ככה זה ילדים, ככל שתשדרי רגיעה ולא תרימי קול גם כשאת אומרת לה אסור (כן שימוש בקול תקיף) היא תלמד מאמינה שמהר מאוד תראי שינוי

זה לא עניין של משמעת זה עניין התפתחותי וזה גם גיל מטורף מבחינת רגשות 1. היא מבינה שהיא אדם נפרד ורוצה לקחת החלטות לגביי עצמה, סקרנית מאוד, חוקרת , ממש גודלת הכל ממש הגיוני וטבעי הם רוצים להרגיש שליטה על עצמם וזה מאוד מתסכל אותם כשיש מבוגר אחראי שמחליט בשבילם הכל. הגיוני לא? זה מאוד חשוב לאפשר להם ולתת תחושה שהם מחליטים על עצמם לתת תמיד אפשרויות בחירה, לדבר בגובה העיניים, לאפשר זמן לחקור ומרחב בטוח לזה כדי לענות על הצורך הזה שלהם ככל שהיא תרגיש יותר בשליטה ושיש לה יותר אפשרויות בחירה כמובן שיש דברים מסוכנים, שלא מתאימים, ופה צריך להציב גבול ברור, ומצד שני גם להכיל את התסכול שלהם, להבין שהיא מתעצבנת ושזה בסדר להתעצבן 2. כרגע היא לומדת איך לווסת את הרגשות שלה כל רגש בגיל הזה הוא פי מליוןן שמחה מכל הלב אהבה טהורה וגם כעס ועצב ממש אמיתיים גם אם זה כי לא הסכמת לה סוכריה בסופר בשבילה העולם חרב, הושמד בשבילנו זה רק סוכריה אבל ממש עוזר להכנס לראש שלהם, להבין כמה זה קשה לה להתמודד עם הרגש הזה של הכעס או העצב , כמה זה כואב לה ןבעיקר להכיל, להיות איתה, לא לכעוס עליה שהיא מתוסכלת, לא להעניש , אלא להביע אמפתיה, הבנה, אפילו רק להיות איתה להקשיב לבכי והצרחות בלי לנסות להשתיק את זה, בלי לנסות להסביר לה את ההגיון (כי אצלה ההגיון הוא אחר), פשוט להיות שם פשוט להבין שזה חלק מהחיים, שזה חלק משמעותי בגדילה , בהתפתחות, בקשר בינכן ואת תראי שככל שהיא תרגיש שמקשיבים ומכילים את מה שהיא מרגישה ומביעה, ושנותנים לה אפשרויות לבחור ולשלוט בעצמה, זה יפחת

מדויק 👆

שלום - וואוו כל כך אהבתי את התשובה שלך אני נדחפת, אצלי הקטן בן שנתיים ו9 חודשים.... כל דבר שהוא רוצה הוא בוכה, כל דבר שאומרים לו לא הוא ישר מתחיל לבכות.. מה עושים במצב כזה שהוא בוכה ממש מכל דבר?

להפוך הלא למשהו חיובי במקום להגיד לא, תראי לו מה כן

תודה רבה בנות על התגובות ממש הסברתן יפה ואני עכשיו ממש עם רגשות אשמה כי אני ממש היום התעצבנתי עליה וצרחתי בלי שליטה כי ממש כל דבר קטן חרפן אותי מרוב תסכול ותחושה של אני מדברת סתם והיא אפילו לא מקשיבה או מסתכלת עליי גם אם אני אגיד מלון פעם לא אסור ואסביר למה לא ולמה אסור היא לא תקשיב כמו שאמרתי אולי כי עוד לא מדברת אז היא אולי לא מבינה כלכך סתם דוגמה יש לה קטע לפתוח את המגירה כל הזמן ולטרוק עד ששברה אז אני אומרת לא אסור היא לא תקשיב לי ואפילו תחייך ותצחק שהיא עודה את זה ואם אני אקח אותה וארחיק אותה היא מתעצבנת ובוכה אז מה עליי לעשות במקרה הזה הרי היא עושה משהו לא טוב אז איך להכיל את ההתנהגות הזאת באמת שאני לא יודעת איך להתמודד

יש משהו במילה לא, שיוצרת אנטי חזרה קשה להכלה ותאכלס מה אנחנו רוצות? ילדים כנועים? או ילדים שעושים דברים כי הם סומכים עלייך ושהסקרנות נשמרת אצלם? זה ממש חשוב בעיניי

אנונימית אין לך מה להרגיש אשמה, כל אחד יש לו גבול כמה אפשר להכיל אבל זה עניין של תרגול את צריכה לבנות איתה קשר שהיא תלמד לסמוך עלייך אבל לא ממקום שאת אוסרת עליה, אלא שאת יודעת מה טוב בשבילה ואם את אומרת לא, אז כנראה באמת זה מסוכן פשוט לא להשתמש במילה לא יותר מידיי, זה מאבד משמעות, גם אסור תמידדד להראות מה כן במקום, להסביר גם למה זה כן להיות חיובית בדיבור, בגישה את תראי זה יעשה לכן חיים קלים לא ישר, זה עניין של שינוי גישה וזה לא קל אבל זה מדהים כמה זה עוזר

ואו פוסט חשוב.. הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים וכבר עושה לנו דווקא… הצילו

שלום- ואם כל דבר שהוא רוצה נגיד הוא מתחיל לבכות? הוא רוצה משהו הוא בוכה, לא הולך לו משהו הוא בוכה.... זה הגיוני בגיל שנתיים ו9? כי כן אפשר להגיד שהוא יחסית מדבר כבר..

שלום - ווואוו כל כך אני גם בגישה הזאת וממש מנסה גם להסביר את זה לבעלי כי אני והוא ממש שונים בחינוך הוא יותר קשוח...

פשוט להכילל להבין אותו שהוא מתוסכל לפעמים לא צריך יותר מידיי הם רק צריכים שנקשיב להם, אפילו נבכה איתם, נתעצבן איתם

אם אני אומרת לו "אל תבכה, אם אתה רוצה משהו תדבר " ?

לא הגיוני לגיל שלו, בכי זאת הדרך שלו לתקשר, להביע את הרגשות להגיד לו אל תבכה זה פשוט לבטל את מה שמרגיש

דווקא ככל שתאפשרי לו לבכות ושהוא ידע שזה בסדר ומקשיבים לו ומכילים את הבכי הוא יבכה פחות

מבינה ? זה עובד הפוך על הפוך ככל שיש לך יותר ממשהו, אתה פחות צריך אותו

אני לא מאמינה בגישה הזאת שילדים עושים דווקא הם לא! הם מאוד רגישים, הם בוחנים כל הזמן איך נתנהג איתם, רוצים לקבל המון הכלה ואהבה

שלום תודה רבה על התושבות אני עכשיו בבית עם שתי הבנות וכששתיהן מתחילות לצרוח ביחד זה פשוט לא נפסק וזה מתסכל נגיד הקטנה בוכה רוצה אוכל תישון אבל הגדולה יכולה סתם ככה לבכות או נגיד בנסיעה לצרוח ואני מודה שאני נותנת לה טלפון כי זה פותר לרוב את הבכי ואני יודעת שזה לא הכי בסדר וכשאני רוצה לטייל איתה היא תמיד בורחת לי אני מסבירה שאסור לברוח ממני לכביש או אסור לגעת בשום דבר בחנות אבל בפועל מה זה עוזר אם היא לא מקשיבה לי והיא כן בורחת לי או שיכולה לגעת בכל דבר בחנות ולשבור אתו דברים נגיד שנושים לי חשק רק לשבת איתה בבית מצד שני אני כן רוצה לבלות איתה אבל אני לא יכולה עליה וזה מתסכל

מבינה אותך ממש אנונימית זה לא פשוט, בטח לא עם שתיים צמודות, וזה בסדר לפעמים להתשמש בכלים שיש לנו אם זה קשה, לא תמיד אפשר להכיל ולהיות סבלנייות אנחנו בני אדם וזה לגיטימי, אבל אני רואה שיש לך את הרצון לשפר ולעשות לטובתם וזה ראוי להערכה💜 אני מניחה שבטיולים שהיא רצה ובורחת כי היא פשוט רוצה להתפרק, להרגיש חופשיות, חוקרת חנויות אולי תנסי כשאת מטיילת איתה לצאת איתה למקומות פתוחים יותר, גן שעשועים נגיד, שדות, משחקיות, מקומות שהיא תוכל לרוץ לקפוץ לגעת להשתגע, תביאי אוכל מהבית כמו פירקות וירקות וסנדוויצים וכאלה ככה לא יהיה בלאגן במסעדות, לא סתם תבזבזי כסף שזה גם ייתרון, וזה בכללי יוצר חוויה ממש אחרת ביציאה איתם אני אישית מראש נמנעת מחנויות, סופרים וכאלה כי זה מקומות עם מלא גירויים ותמיד הקטנה שלי תרצה את זה ואת זה ותבכה ויהיה נוראי, אז בחיים לא נכנסת איתה למקומות סגורים כמו סופרים או קניון ובכללי חנויות , מעדיפה לעשות את זה לבד בנחת שלי

אנונימית, בשלב הזה אני פשוט הפסקתי ללכת עם שניהם בעצמי לגינה. זה מבאס אבל זה כבר עניין בטיחותי ואחרי שכבר פעם אחת הוא התחיל לרוץ לכיוון הכביש ולא עצר כשקראתי לו כי הוא חשב שזה נורא מצחיק, מצאתי את עצמי רצה עם התינוקת במנשא ומטלטלת גם אותה ובקיצור - אנחנו לא הולכים לבד לגינה יותר. זו תקופה וזה מאתגר אבל מוצאים דברים אחרים. בעלי לוקח אותו לקניות בסופר והוא יושב בעגלה של הסופר ועף על זה, עוזר לו לשים דברים בעגלה (כל מוצר בעלי מגיש לו ןהוא שם בפנים), עוזר לבחור פירות וכו'.. עושים מזה משחק וככה הוא לא יכול גם באמת לגעת בכלום. הם דורשים המון יצירתיות חחח ולגבי הבכי, זה יכול לבוא ממשהו שטותי (אי אפשר סוכריה), זה יכול לבוא ממשהו שקבעת (כמו זה שאי אפשר לשחק במגירה) וכל מיני.. יגיע בכי, ויגיעו השתטחויות על הרצפה.. בתכלס? כן, זה מבאס שאי אפשר משהו שרוצים, ומבחינתם אין הבדל בין זה שאי אפשר לטרוק את המגירה לבין זה שחרב העולם, כי המציאןת מתנגשת עם מה שהם רוצים ואין להם כלים רגשיים להתמודד עם זה. התפקיד שלנו בסיטואציה הוא להיות שם, להכיל את הכאב (כי וואלה, כואב! ומכעיס! ןזה ממש בסדר), ולתת גם כלים פיזיים להתמודד ולווסת רגשות. מותר לבכות, זה מעולה לבכות. זו דרך נפלאה לפרוק רגש. אצלינו גם מותר לצעוק. ואם הוא מתחיל להרביץ אני אסביר שאסור להרביץ, אבל אם הוא רוצה מותר להרביץ לכרית. ויכול להיות שהוא גם מאוד יכעס שאסור להרביץ עכשיו! אבל גם זה בסדר. ואני אציע חיבוק, ולא חייב. בהתחלה כשזה היה קורה הוא היה צורח ובוכה על הרצפה ולא מוכן שאגע בו. הייתי יושבת לידו ואומרת לו שאני פה אם הוא רוצה. באיזשהו שלב אחרי כמה דקות היה פשוט בא אליי לחיבוק ובסוף נרגע. את לא פוגעת בה בזה שהיא בוכה, את נותנת לה כלים להתמודד עם החיים כי בתכלס, לא תמיד המציאות תהיה מה שהיא רוצה. אז היא לומדת שלא תמיד אפשר לשנות את זה, ושזה ממש בסדר ואיו צורך להכנס לפאניקה ואנחנו לא נבהלים מהרגשות שלנו, לא מתעלמים מהם ולא מדחיקים אותם ♥️ ואל תרגישי אשמה יקירה, כולנו מתפוצצים לפעמים.. הם יכולים ממש לחרפן חחח.. אבל הרבה חמלה. גם כלפיה וגם כלפי עצמך. ואגב, גם אם היא לא מדברת כל כך, תהיי בטוחה שהיא מבינה אותך ממש טוב (גם אם לא מקשיבה למה שאת אומרת חחח)

תודה רבה בנות אתן מקסימות ועזרתן מאוד ❤️