קצת חפירה על התחושות של אחרי לידה.. לידה ראשונה זה מאוד מאתגר גם בניך לבין עצמך וגם בזוגיות ..אני שבועיים אחרי לידה ראשונה. מה שאני מרגישה זה בעיקר שוק! אני זוכרת שאחרי הלידה לא הייתי מסוגלת לראות את התינוק ולדאוג לו. וכעסתי על עצמי ממש. איזה מן אמא אני ..אני זוכרת כמה בעלי התלהב והיה איתו ואמר לי שזה הדבר הכי יפה שהוא ראה..ואני הייתי בעולם משל עצמי כאובה ובהלם מהלידה. אני אוהבת ילדים בטירוף ועבדתי בגנים ובייביסטר ופתאום שזה שלי נבהלתי לא הצלחתי לתפקד ולהתאהב . בפן הזוגי בימים הראשונים היינו בהיי והכי קרובים שיש ולאט לאט עם הלילות הקשים בבית, חוסר השינה..ובעיקר אני שהרגשתי גמורה ללא שעות שינה חסרת סבלנות והבית שממש מבולגן ואין לי כוח לסדר רק מוסיף לאווירה..ושלא נדבר על זה שאי אפשר לקיים יחסים שכנראה רק מרחיק אותנו עוד. מרגישה שהתרחקנו מאוד אנחנו רבים המון ואין לי כבר פתרון.. תודה למי שקראה❤️

ילדתי לפני שלושה שבועות, גם לידה ראשונה....זה לא פשוט, יש גם את הבייבי בלוז שהרבה נשים חוות. חשוב להזכיר לעצמך שזה זמני ואת הורמונלית, עם הזמן מתרגלים לשגרה החדשה ♥️

אני ילדתי לפני שבועיים לידה שנייה והתחושות הן אותן תחושות! אף פעם לא מדברים על הקשיים והאתגרים ברמה הזאת אבל שתדעי שזה ממש נורמלי וממש בסדר להרגיש קושי, תסכול, תחושה מוזרה ושוק כמו שתיארת. מצד אחד אנחנו מתות שההריון ייגמר כדי שנוכל לחזור לעצמנו מהר ולראות את האפרוחים.. אבל בפועל, לגוף שלנו לוקח זמן להתאושש ולא משנה אם ילדת בלידה רגילה או ניתוח. לגוף לוקח זמן! ונתחושה של לדאוג לבית גם, לדאוג לצרכים של אפרוח חדש ולנסות לעכל את החוויה שעברת ואת הבן זוג זה המון! לוקח לזה זמן עד שדברים חוזרים למסלולם, עד שהגוף חוזר לעצמו ואת תמצאי את עצמך מתרגלת לסיטואציות גם כשממש ממש קשה. את פשוט צריכה לשתף את הבן זוג ולתקשר איתו.. להגיד מה שאת מרגישה ולא לשמור בבטן, זה לא בריא, לא לך ולא ליחסים. הבכי והסטרס יעברו לאט לאט.. רק תשימי לב שלא נהפך לדיכאון אלא רק בייבי בלוז, ולא משנה מה תמיד לשתף בתחושות שלך, הכל נורמלי והכל לגיטימי. אתם תמצאו את הביחד שלכם כמשפחה לאט לאט.. בסוף מסתגלים להכל, אני מבטיחה ❤

תודה רבה בנות ממש חיזקתן❤️

אני גם ילדתי לפני כשבועיים.. מאוהבת בילדים וכ״כ חיכיתי לילד משלי ופתאום פשוט הייתי שוקיסטית!! עזבי שעברתי קרעים דרגה 4 הייתי כאובה בטירוף, סיעודית, הרגשתי כמו נכה ופשוט בכיתי למשפחה שלי שאיך אני אמורה לתפקד ככה כאמא שאני צריכה לטפל בעצמי?? הנחמה היחידה שהייתה לי זה שזה יעבור (ככה כולם מסביבי אמרו לי) , תקיפי את עצמך במשפחה שיעזרו לך אני לא נתתי לאמא שלי לזוז ממני שבוע רק כדי שאהיה בראש שקט שהילד בידיים טובות, בעלי תמך בטירוף וזה כל כך חשוב! דאג לי, חיבק אותי, עטף אותי. תצאי מהבית לכי לחוף הים לאיזה בית קפה (עם בעלך, אחות, אמא, חברה וגם עם הילד/ה) תתאווררי וזה יעבור! זה הלם שפתאום יש לך בן אדם שאת צריכה לדאוג לו והחיים משתנים פשוט ביום אחד! כל המחסור בשעות שינה גם משפיע אז תדאגי שאפילו באמצע היום מישהו יהיה איתו/איתה ותשני לך לשעתיים-שלוש זה עוזר ומאושש! לאט לאט מתרגלים מיום ליום, זה לא פשוט וכמו שאמרתי החיים משתנים ביום אחד ואף אחד לא מכין אותנו לזה! שיהיה בהצלחה 💓