ואוו ילד שני. כמה שונה זה… בילד הראשון יש לך סבלנות ואת שם כל שניה ודקה רק איתו מקדישה לו כל רגע שלך. ולמה אני אומרת את זה? כי כל רגע שלי עם בכורה שלי היה בכיף בהנקה. הנקתי אותה כל שניה ובכל בכי קטן שלה.. היא תמיד היתה להרגיע אותה לנחם אותה ועד לחסן אותה. שנה וקצת היא עלי או ליידי מגיעה לשם כבר לבד.. שינה משותפת היא צמודה אלי פינוק ללא סוף, התמכרות! היא תלויה בי ואני נהנת מזה. אבל אז מגיע תינוק שני ואת חולמת שוב להניק ולהיות האמא שהיתה לתינוקת הראשונה! אבל את לא באמת מצליחה להיות שם (אני) ההנקה שאת כלכך רוצה לתת לתינוק החדש לא מצליחה להיות כמו שאת שהיית רוצה.. ואז צפים לי רגשי האשמה. למה אני לא מצליחה להניק, הוא מתחבר מנסה, הוא בוכה לא יוצא. (לחץ) שתיים זה לא אחד. עוד לפני הלידה את חושבת איך בעצם תעזבי את הגודלה כשהיא בעצמה עוד תינוקת וכלכך תלויה בך. אבל סבבה בראש שלך את חושבת שתעלי למיון יולדות כשירדו המים ואז יאלה לידה גג שני לילות לא נישן יחד והיא תבין כי היא בוגרת. אבל לא! במקרה שלי לא היו רק שני לילות ביולדות לצערי.. בלי לפרט יותר מדי. שבוע בבית חולים בלי ללדת זה לא צחוק. יש אסטרס בגוף ורק יולדת עם תינוקת בת שנתיים תבין זאת. לחץ בגוף גורם ללידה להתעקב.. לחץ בגוף גורם לחלב שלך להתייבש או בכלל לא לייצר אותה. שחררי את הלחץ כדי שהתינוק יצא ונלך הביתה. כמה קל להגיד וקשה לעשות את זה. מנסה ונכנסת ללחץ כי הגוף לא משחרר. זירוז לאחר זירוז, אין התקדמות. חייבת לשחרר לחץ זה יקרה רק בבית ליד הגוזל שלי. בדיוק היא חוגג שנתיים אין מצב שלא יהיה איתה ויתן לה הרגשה של יום הולדת וחשיבות לתאריך שלה! מסרבת המשך אשפוז ונוסעת הביתה דוך להכין עוגה ובדרך לקנות כמה קשקושים ליום שלה. אבל כעבור כמה שעות אמא פורחת ומתגרת.. לא ממש הבנתי ברגע הזה מה קורה לי ולא רציתי לחשוב יותר מידי רק להיות עם התינוקת שלי להרגע יחד איתה. נכנסת למיטה לישון איתה. מתעלמת מהפריחה אבל אז בלילה מתחילה להתגרד ולהיות אדומה מתקשרת למוקד יאלה עוד פעם סרט שמתמשך - מיון יולדות עוד פעם מחליטים זירוז שבוע 41+6 ואלרגיה חריפה על העור זה לא צחוק. -לחץ- אבל מי אמר שבזירוז יהיה אפקטיבי כל עוד הלחץ משתלט בי? לילה שלם במיון מחליטה לשחרר מחשבות למחרת הגיע המלך שכלכך חכיתי לו בידיים פתוחות. בהודיה לה׳ קיבלנו תינוק חדש בריא ושלם וסוף סוף חוזרים הביתה התלהבות והתרגשות הקטנה שלי מקבלת את התינוק החדש. חוזרים לחיים האמיתים והכל מושלם. ברית- אחרי כמה ימים התינוק עולה חומים. אישפוז של עשרה ימים חום שלא ממש מוסבר -לחץ- שוב הגוף בלחץ! עוברים שוב תקופה קשה עם הגודלה בבית שוב אמא לא נמצאת הפעם גם התינוק לא שם. היציבות שלה הביטחון שלה - כל השגרה שלה השתנתה ואמא לא שם כדי לחבק או להסביר מה בדיוק קורה. ואז תינוקת - מתוסכלת תינוק בן כמה ימים עם חומים שרק בוכה אמא בלחץ - מנסה להרגיע אותו ואת עצמה. ואבא שמנסה להתמודד עם המצב. תודה לה׳ הסתיים בדלקת בשתן אנטיביוטיקה. שחרור.. תודה לה׳ על כל הטוב הזה. כי יש גרוע יותר. אבל למה אני רושמת את כל זה? כי יש לי רגשי אשמה. כי לא הצלחתי להמשיך להניק כמו שרציתי או ציפיתי מהגוף שלי. באחד הימים של האיפשוז אחד הרופאים אמר - ״היום נשים מפונקות לא מניקות״ בלי לדעת מה עברתי לפני או להתחשב במקרה שלי שאני אחרי כמה ימים אחרי לידה מאושפזת עם תינוק שעולה לו חומים ובראש רק עוברים סרטים. אל תשפטו אישה כי היא לא מניקה! אף אחד לא יודע מה היא עברה או עוברת.