א׳ תאוריה מעניינת מאוד.. ב׳ לפי דעתי, רוב האנשים מרגישים סוג של הרגשות האלו בכל מיני תחומים אז .. ברור שלפעמים מרגישים שהזוגיות יכולה להיות טובה יותר, מקום העבודה לא עונה על כל הצרכים וכו׳.. אז כל אחד יכול להתחבר לזה.. אני אישית לא מרגישה את התחושות הללו בצורה חזקה אבל אני בשלב התחלתי של הסימפיו.. בהריון הקודם חטפתי את זה קשה מאוד משבוע 35 (הגעתי לכסא גלגלים, לא על אף אחת) ובאותו שלב הזוגיות היתה טובה ועל מי מנוחות, העבודה היתה אולי אינטנסיבית - עבודה חדשה, ציפיות ממני וציפיות שלי מעצמי היו גבוהות.. ואהבתי את העבודה בסהכ,אבל עדיין לא לקחתי את זה ביתר רצינות כי אני בנאדם כזה.. שיחררתי איפה שאפשר.. בקיצור, לא מזדהה עם התאוריה.. מה איתך? ומה חומרת הסימפיו שלך?

אני אוהבת את התיאוריה הזאת למרות שלא מזדהה איתה זה גורם לך להסתכל פנימה קצת בעבר ״אובחנתי״ עם פסוריאזיס שהתברר בטעות אבל היה לי גרד בידיים מממש חמור ברמה שעוד שניה לא היו לי ציפורניים ומטפלת הוליסטית אמרה לי שאני נאחזת במשהו באותו זמן זה היה בטיול הגדול אחרי צבא עם הבנזוג שלי (בעלי ואב ילדיי היום) זה ממש זיעזע אותי, בקטע טוב ורע לקחתי את הטיול לחשוב על הזוגיות שלנו ולבסוף הכל יצא לטובה אמנם זה לא באמת שיקף משהו אבל לפעמים צריך לעשות חשבון נפש כשמשהו רפואי ופיזי קורה לנו