פוסט פריקה.. חודש וחצי לתוך הדבר שקוראים לו הורות.. אני בשוק מהחיים שלי. בעצם אין לי ממש חיים. הכל מוקדש לתינוקת .. לא מצליחה להבין איך לשלב את עצמי בחזרה לעצמי. והיא כמובן לרב בוכה וצריך להאכיל כל כמה שעות , להרדים, גזים, גיהוקים . יש לי גם מצב בריאותי כרגע אז אני מאוד עיפה כל הזמן בלי קשר. זה מרגיש כמו עבודה 24/7. בן זוגי מאוד עוזר אבל עדין הכובד הזה של אחריות על תינוקת עושה לי ממש חרדות. אני גם לא מבינה איך אין מסגרות לאמהות טריות עם עוללים קטנים.. נכון יש פעילויות פב ושם אבל עדין. זה פשוט מרגיש שהכל כאוס עכשיו. הכל בלאגן.... לא זוכרת מי אני בכלל. מה עושים??

ממש מה שאני מרגישה כולן אומרות שזה עובר. נשענת על זה

3 שבועות בדיוק ומרגישה אותו דבר. לא רק פיזית שעדיין קשה לי ולא חזרתי לעצמי בכלל אלא גם נפשית עדיין לא מוצאת את המקום שלי בתוך כל זה. מאמינה שהזמן יעשה את שלו ונדע לשלב ולמצוא שגרת חיים חדשה וטובה גם לעצמנו.

יש מסגרות, יש "גן עם אמא" וכל מיני.. התקופה הראשונה הכי אינטנסיבית, טבעי שאת לא מוצאת את עצמך. הילד שלי היה אינונסיבי מאוד גם כן, באוכל, ב(חוסר )שינה.. זה ממש משתפר ♥️ הרי ברור שכשהוא יהיה בן 5 וידע לאכול ולהתקלח וללכת לשירותים לבד זה כבר לא יהיה כל כך עמוס, נכון? זה תאמיני לי, גם בגיל שנה ושנתיים זה הרבה, הרבההה יותר קל ♥️

בול מה שאני מרגישה… כתבתי גם פוסט כזה לפני כמה ימים ומלא בנות מקסימות נתנו מילים טובות .. מקווה שהתקופה הזו תחלוף במהרה

טוב שמעי את רק חודש וחצי מהלידה לוקח זמן עד ש: 1. הגוף חוזר לעצמו ומחלים 2. התינוק עושה את המעבר מעובר לתינוק 3. לומדים להסתגל למציאות החדשה הזאת שנקראת אמהות אז מה שיכולה להציע לך זה פשוט לשחרר, לא לצפות לחזור לעצמך, אלא להבין שאת עכשו אמא, זה משהו חדש, זה חיים חדשים , תפקיד חדש, זה אדם חדש, מה שאומר שאי אפשר באמת לחזור לעצמנו 100% כמובן שאת לא רק אמא, את גם מי שאת ואסור לשכוח את זה, אבל כרגע הבאת תינוק לעולם, שהוא רק בן חודש וחצי, והיה רגיל להיות 9 חודשים בבטן שלך! הוא זקוק לך כלכך שתהיי שם בשבילו ואני בטוחה שאת יודעת את זה נכון זה קשה, זה אומר לוותר על עצמנו לתקופה מסויימת, זה אומר שמשהו שהיה אז, נגמר , וזה אפילו קצת עצוב אבל מצד שני , התינוק יגדל ויהיה ילד ואז בן אדם מבוגר ואת תתגעגעי לתקופה הזאת שהוא היה זקוק לך 100 אחוז תנסי להיעזר בסביבה הקרובה בכל מה שמסביב אם זה נקיון הבית, להכין אוכל, אפילו שתהיה איתך חברה כדי שלא תרגישי לבד, מישהו שיוכל להיות עם התינוק שאת לוקחת לעצמך קצת זמן לנשום בטבע נשים גידלו תינוקות בשבט, היה מסביב כלכך הרבה עזרה שהאישה לא הייתה צריכה להתעסק בכל המסביב, אלא הייתה לה פניות להתעסק בתינוק שלה בנחת היום אנחנו לא בסביבה הטבעית שלנו, אנחנו כל אחד לבד ודווקא במצבים כאלה שהאינסטינקטים פועלים כלכך חזק אנחנו מרגישות את זה הכי הרבה תזכרי שזה עובר ❤❤❤❤

תיהי רגועה את תותחית ותמשיכי להיות עם הזמן תדעי יותר לשלב וגם כמובן יהיה יותר קל

תודב רבה shalom ותודה לכולכן.. זה עושה קצת טוב לשמוע עוד קולות מעבר לשלי כרגע 💗💗

ככה זה בהתחלה זה משתפר לאט לאט וכן, הורות היא לנצח 24/7 אם כי נהיית קלה יותר כשהם גדלים ואנחנו מתרגלים

ואי אני הייתי ככה קיבלתי כאפה של החיים אחרי הלידה הייתי פשוט בהלם מהכל! לקח לי כמה חודשים להתאושש זה עובר 💖 היום אני שנה וחצי אחרי לידה ואמורה ללדת אוטוטו

אחרי הלידה הראשונה שלי אכלתי קצת תסביכים בעלי גם היה עובד לילות הייתי מתחילה להסתכל על הילד שמצד אחד אני מאוד אוהבת אותו ומצד שני מתחילה לשאול שאלות .. אני באמת אוהבת אותו? אולי זה סתם ביולוגי ? סתם טריק של הטבע ? וחששות מזה שבעלי לא איתנו ... מה עכשיו רק אני והתינוק ? וזהו ? וככה הוא לא יראה את אבא שלו? ומה איתי ? ומה עם החיי חברה שלי? ככה יראו כל החיים שלי? אל תדאגי עכשיו גם השעות שינה דופקות את המוח והם סובלים מגזים ובגדול לע עושים יותר מידי ... הוא יגדל ואת תצברי ביטחון ותסתובבי איתו חופשי את רר צריכה למצוא אצ השיטות שלך...

קודם כל חיבוק ענק ❤️ כל כך מבינה לליבך... הרגשתי כך בחודש הראשון 😩 עכשיו האפרוח שלי בן חודשיים וחצי ואם לומר בכנות, זה עדיין מאתגר אבל זה לגמרי לגמרי משתפר מיום ליום! אתן לך כמה טיפים... הטיפ הכי הכי שאני יכולה לתת לך זה ללמוד אותה (זה לוקח זמן, כן?) לדעת לזהות בכל בכי ושפת גוף שלה, מה היא צריכה. דבר נוסף, להקפיד על חלונות שינה... זה הופך את ההרדמות לקלות יותר! לא לפחד להשכיב על הבטן, זה שיפר לי את הלילות פלאים (להקפיד על סביבה סטרילית- בלי טטרה משחקים וכאלה. אני גם תוקעת את השמיכה בדפנות של המיטה) לדעת לבקש עזרה! אם את פצועה מההנקה: רפידות של נרסיקר. יקר אבל הדבר היחיד שעזר. ואם ההנקה מכבידה עלייך-שחררי! זה לא הופך אותך לאמא טובה פחות! בוקר 🤗 חייבת להגיד לך עוד כמה דברים, קמתי חדה 😜 קודם כל תקנו מוניטור, זה הכרחי בטירוף! עוד מעט תצברי יותר ביטחון ובשנת לילה תשכיבי אותה בחדר ואתם תוכלו להמשיך את הערב בסלון בנחת ולהסתכל עליה. מרגע שיש לנו מוניטור החיים שלנו השתפרו פלאים!!! (וגם הבנו שנכון יותר להשכיב אותו לשנת לילה בין 18.00-20.00 ולא בין 20.00-22.00 כשכבר לא נשאר חמצן וחשק לחיות 🥴) יכולה להגיד לך שאני באתי להורות עם המון ידע וניסיון (אני גננת) והכל שטויות! כי כשזה שלך זה אחרת! וכשאת אמא, את פועלת מהרגש ולא מהראש... ויש מלא מלא מצפון ורגשות אשם (במיוחד כשאנחנו עייפות וקצרות וחסרות סבלנות ואחר כך אוכלות לעצמנו את הלב על שהיינו כאלה) וזה הכי טבעי בעולם! לא משנה מה, תזכרי שאת אמא שלה, את המגדלת העיקרית (מתנצלת בפני כל האבות, זו האמת) ואת יודעת הכי טוב וטוב מכולם מה נכון עבורה ומה היא צריכה! תזכרי את זה כי זה סופר חשוב! את תכף תתחילי להתמודד עם קולות רקע של כל החכמולוגים מסביב שיביעו את דעתם ויציעו עצות גם כשלא תבקשי מהם, ותצטרכי ללכת עם תחושת הבטן האימהית שלך. כי רק את יודעת! ושאף אחד לא יגיד לך אחרת. היא תגדל עוד קצת ותתחילי לצאת איתה ולהכיר, בטוחה שיש בסביבה שלך מעגל אימהות או משהו בסגנון (מאיפה את?) וזה אכן מאוד עוזר להיות מוקפת סביב נשים במצבך. תהיי חזקה 🙏

איזה תגובה מהממת קורל

.

הי קורל... ממש תודה 🤗❤💗 אני מרמת גן . כן צריכה לחפש איזה מעגל כזה קרוב... וכל מה שאמרת על רגשות אשם וזה. ושאנחנו חושבות מהרגש כרגע.. הכל נכוןן. מקווה מאוד שישתפר בקרוב .. תודה על התגובה שלך 😘

וואייי אהובה שאת בול הרגשתי ככה. שנגמרו לי החיים ברגע שילדתי. ובעלי עזר ותמך והשתדלתי לחייך לכולם, ולהגיד תודה, כי יש כאלה ששנים מנסות, ואין להן ילדים.. ואני ילדתי, אז מה אני בוכה... שטויות. התקופה שאחרי לידה קשה, סזיפית, מאתגרת ולא מתגמלת... וכל מי שתגיד לך אחרת-מעמידה פנים🤷 אני גיליתי רק שנה וחצי אחרי הלידה, שלתחושות האלה קוראים דיכאון אחרי לידה, והתחלתי טיפול פסיכולוגי, שממש הרים אותי, עד כדי כך שהיום אני בהריון שני, ושמחה מהמ

ממנו*

כתבתי לפני שנה קטע על זה.. אולי יעזור לך לקרוא- באולטראסאונד אמרו לי שיש לי אחד. או לייתר דיוק: אחת. ולא גילו לי שיש לי שניים.. לא מאשימה אותם. הם באמת לא ראו. והם לא יכלו לראות. ''שני גויים בבטנך ושני לאומים, ממעייך יפרדו'' אמרו לה ולא אמרו לי. לא יכלו להגיד. כי לא ראו. כי לא צפו.. אף אחד לא צפה. גם אני לא צפיתי. הריתי בתוכי אור שגדל 9 חודשים, וגם בור עמוק, שנפער לו לאט לאט מתחת לפני השטח. הריתי בתוכי את יצר הטוב, ואת יצר הרע. המלאך שלימד אותה תורה הפך למלאך המוות, שנולד יחד איתה. המוות של נשמתי. המוות של חיי. וכשהיא יצאה לעולם גם הוא יצא. לא ידעתי. ולא זוכרת מתי פגשתיהו לראשונה. זה לא היה בלידה, ולא בחדר ההתאושששות, וגם לא באשפוז. לא היתה ביננו היכרות. הוא פשוט היה שם. היה לי כצל. אני חושבת שלא ממש ילדתי אותו. אני חושבת שהוא עוד נשאר בתוכי. אולי עדיין.. היא רצתה לינוק את חלבי, והוא ינק את נשמתי. את לשד עצמיותי. היא כבר גמולה, והוא עדיין לא... הימים חלפו, האדרנלין ירד, וקראנו לה בשם. התכוננו לרגע הזה תשעה חודשים. קראנו לה, ולא לו. לו-לא תיכננו בכלל לקרוא בשם. לא היה מגיע לו. ולא היה מגיע לי.. היא גָדְלַה, והוא גַדַל. ואני קטנתי, כי הוא גַדַל על חשבוני כמובן. והיא תפחה, ואני הצטמקתי. ורע לי, אבל הוא לא שאל.. והתהלכתי בעולם, בחושבי שכולם יולדות אחת, ואני המופרעת-ילדתי שניים. אני הלא נורמאלית. אני המפונקת. אני הבוכיה.. וכל אישה בהריון שראיתי-גרמה לי לבכות. לבכות עליה. מרחמים. כי ידעתי שאין לה אחת בפנים, יש לה שניים, ולא אמרו לה. בדיוק כמו שלא אמרו לי. אבל משום מה, כל האמהות שסביבי אמרו לי שהיה להן אחת ברחם. ואחת נולדה. ואיפה השני? אצלם-הוא לא נמצא.. זו היתה עבורי חידה גדולה מלהכיל, ולא האמנתי למי שסיפרה לי שילדה אחת. ידעתי שאת השני-היא מחביאה בבית, היה ברור לי שהיא מתביישת בו כמוני.. לא אלאה בסיפורים, רק אומר שבגיל שנה וחצי, ביום העצמאות, מַלְתִי אותו בשתי ידי, הלא מנוסות, כציפורה שְׁמַלַה את בנה במלון, באם הדרך.. וזה כאב הרבה יותר ממה שזה היה אילו הייתי עושה לו את זה בגיל שמונה ימים, אבל אז לא ידעתי לקרוא לו בשם.. הסתובבתי חודש, מ-ה' באייר, יום העצמאות האישי שלי, עם עיניים נפוחות מבכי, וצלקת נפשית עמוקה, שתמיד היתה שם, אבל סופסוף הצלחתי לראות.. מאותו רגע, הבנתי שילדתי שניים: את תמרי שלי-האור של חיי, ואת החושך-שסופסוף קראתי לו: הדיכאון שלי. אני בת 24 ואמא לשניים, תמרי, והדיכאון. וכל אחד מהם לימד אותי דברים אחרים, וכל אחד מהם הפך אותי לאמא, וכל אחד מהם גם מגדיר אותי וגם קצת לא אבל היום היא גדלה, ואני גדלה, והוא קטֵן והיום טוב לי להיות אמא לשניים.

נעה אמאלההה 😭😭😭😭 מבינה אותך אני גם עם דיכאון וכלום לא עוזר לי

קודם כל נועה רשמת מהמם עדן הריון שני את לא יכולה להזניח את זה !! אם את מודעת לבעיה זה התקדמות עצומה ! מגיע לך לטפל בעצמך למענך ולמען התינוק שלך אין צורך להשאר בסבל וכמה שיותר מוקדם ץץחילי טיפול יותר מהר תצאי מיזה

מוניקה מטפלת אבל לא עוזר ואני גם בהריון שני אני יותר טוב מאז בהרבה יעבור בעזרת ה' אלוהים נותן לי כוחות כל יום מחדש לעשות דברים ולחייך ויש ימים כמו שלכולנו פחות טובים

אמן ואמן שזה יהיה מאחורייך ❤️

תודה אהוובהה בעזרת ה'❤❤❤❤

ואו נעה מרגש! איזו כתיבה!!