הריון ראשון היי. זה הריון ראשון. רצינו אותו ואני מודה לאל שהוא קרה. עם זאת יש לי פחדים וחששות מאמהות. עד שאני אומרת לעצמי, למה עשית את זה? למה את צריכה את האחריות הזו? ייגמרו לך החיים וכו וכו. אני מניחה שזה גם ההורמונים מנפחים את זה אבל.. התחושות אמיתיות. האם מישהי חווה את זה גם?

כן, זה נורמלי לחלוטין. זו אכן אחריות מאד גדולה, והחיים עומדים להשתנות... אבל יש לך 9 חודשים להתכונן נפשית ... מזל טוב :tulip:

כן.. אבל כאילו, אין חרטות... ברגע שזה מגיע - זה פה לכל החיים... מלחיץ.. מה יקרה אם לא יבוא לי יותר? אם אני ארצה את החיים הקודמים של בחזרה?!:flushed:

וואי אני לגמרי איתך! גם אצלי זה הריון ראשון וחיכיתי לו מאוד וברוך ה' הגיע. ואני מאוד מאוד מפחדת להיות אמא, אני מרגישה שלא אהיה אמא טובה לילד שלי שאולי לפעמים לא יהיה לי כח אליו ולא יהיה לי סבלנות, ואני לא אדאג לו כמו שצריך וכו.. אבל אני מאמינה שאם אלוקים נתן לנו את הילד ואת ההריון הזה אז הכל יהיה בסדר וכמו שצריך ונהיה האמהות הכי טובות! לידה קלה בידיים מלאות בעיתו ובזמנו:heart:

גם אני הייתי אותו הדבר הריון שלישי ואמרתי לעצמי מה עשיתי מה אני צריכה עוד אחד למרות שהוא היה מתוכנן ואחרי חצי שנה של ניסינות פשוט קיבלתי פיק ברכיים . אחרי שקיפות עורפית פשוט התאהבתי בטרוף וכל הפחדים עברו. כבר מחכה לרגע הזה שאני יראה אותו/אותה

מאוד מזדהה עם הפחד מלהיות אמא, ועם החשש על הפרידה מהחיים הקודמים. אומרים שיש משהו טוב בהתבוננות ריאלית על הנושא, לא לחיות באשליה ולחשוב רק על הטוב, ולהבין ולהתכונן לשינוי... עם זאת, אני מפחדת ממש מהעבודה הקשה... למשל עכשיו נחה לי עם בעלי במיטה... זה לא יהיה אותו דבר... ודברים שאני מרשה לעצמי היום לא יהיו... אבל מקווה שהחיים יתמלאו במשמעות ובאהבה, והצורך להיות אמא גדול ממני..

מזדהה איתך, אני מאמינה שאין אישה שזה לא עובר לה לפחות פעם אחת בראש. במיוחד בהריון ראשון, הפחד מהלא נודע... זה עובר לי גם בראש לעיתים רחוקות אבל מיד מתמלאת בתחושת התרגשות ונזכרת כמה התפללתי לאלוהים להריון טוב ולעובר בריא. זה טבעי לגמריי כי זה צעד שאין ממנו דרך חזרה, אל תרגישי יוצאת דופן. זה יעבור עם הזמן ואני בטוחה שתהיי אמא מדהימה!! נשיקות :kissing_heart:

גם אני בהריון הראשון הייתי בול ככה וזה אפילו היה גורם לי לבכי.. וכשהנסיכה הגיחה זה מילא אותי כמו בסם מטורף.. הרגשתי בהיי. שאני בכלל לא עם הסביבה וכל כולי נתונה לאוצר הקטן הזה שיש לי וכשבאתי הביתה כן חטפתי שוק אחרי שבועיים שפתאום זו אני והיא (בעלי רוב היום היה בעבודה/ לימודים) והיא כל כולה תלויה רק בי והרגשתי שניטלה ממני כל טיפת עצמאות והתגעגתי לשחרור הזה ואז הבנתי שזה שהיא נולדה לא מוחק אותי.. נכון שיש לי הרבה פחות זמן לעצמי אבל לא מוותרת על אוורור מידי פעם. בקניון/ עם בעלי/ חברות/ נופש לנו כזוג...ואז באמת חוזרים עם כוחות מחודשים.. עכשיו זה באמת נראה לכן כמו משהו מלחיץ כי אף פעם לא חוויתן את זה וזה מובן אבל ממש זורמים לתוך זה ומול האושר הענק הזה הכל מתגמד..שיהיה בהצלחה:heart::heart:

תודה לכולן, אתן נהדרות ומחזקות מאוד:heart: