שבוע 32 והיום קמתי בבוקר עם השאלה האם עשיתי טעות שנכנסתי להריון, ובאחריות שאני אכנס אליה בקרוב. נורא קשה לי עם שינויים גדולים בחיים, ואני גם מאוד חוששת מתחושת האשמה שמתלווה להורות, כי אני יודעת שמאוד קשה לי גם איתה. מצד שני, אני מאוד מתרגשת כשאני מדמיינת את הקטנה שבבטן, מאוד אוהבת להרגיש אותה בועטת, ואני ובעלי כבר פונים אליה בחיים של אמא/אבא. ואז שוב, חושבת על להתעורר ימבה פעמים באמצע הלילה ומותשת מעצם המחשבה על זה. איף😕

בוקר טוב, החששות והתחושות הן נורמליות לחלוטין, הלידה מתקרבת והלחץ גובר, לכן המחשבות שלנו נוטות לצד השלילי של הדבר, אין הורה מושלם והחיים עצמם הם בית ספר אחד גדול וכל יום אנחנו לומדים משהו חדש על עצמנו ועל מי שסביבנו, תנסי לחשוב חיובי כמה שתוכלי, תפני לעזרה דרך מוקד קופת החולים, להוציא, לפרוק ובכלל ליעוץ והכוונה, זה ירגיע אותך מאוד

ברוכה הבאה להורות זה רק התחיל... כל התחושות והדאגות האלה לא יעלמו אבל יתגמדו וישתפרו עם הזמן ואת תראי שהכל שווה את זה ❤

נשמע קלישאה אבל כשתלדי תרגישי שנולד בך משהו אחר חדש וכל הפחדים של איך ושל האם יעלמו כלא היו פחדתי מאוד גם אני וילדתי לפני חודש בערך ואין בעולם אושר כזה! אל תפחדי מכלום גם לא מעייפות הכל עובר קליל ומהר מאוד תדעי מה התינוקת שלך רוצה וצריכה . לידה קלה בע"ה ובידיים מלאות 💗

יש קשיים ופחדים גם אחרי הלידה אבל אז התינוקת/ילדה שלך מולך ואת מגלה כוחות להתמודד כי זה בשבילה והיא שווה הכל, זו אהבה שמוציאה ממך את מה שאת צריכה כדי להתמודד

הלוואי ואתן צודקות. כרגע בדמיון בראש שלי לקום אליה ירגיש בדיוק כמו לקום באמצע הלילה ולוותר על שעות שינה שלי. זה בדיוק הפרידה מעצמי של לפני האימהות, מהמחשבה עליי כאל מרכז העולם, למשהו שהוא אחר - היא מרכז העולם. הלוואי והמעבר ירגיש לי טבעי. אני כמובן בטיפול פסיכולוגי, לא חושבת שיכולתי להתכונן (עד כמה שניתן) ללא הליווי הזה. ועדיין אני תוהה מה אם.. מה אם אני אחטוף ג׳ננה ואתחיל לצעוק בכל הבית? מה אם לא יהיה מי שיזין ויכיל אותי בזמן שאני מזינה ומכילה אותה? מה אם אלך לאיבוד ולא אמצא את עצמי? קיצר מחשבות לא פשוטות.

עצם העובדה שזה מדאיג אותך מוכיחה שאת כבר שם, דואגת לילדה שלך ואם תראי שיש ימים קשים יותר תבקשי עזרה

תודה לכולכן🤍