ילדתי לפני חודש וחצי אני מרגישה שאני מטורפת עליו וכול דבר קטן מלחיץ אותי שחס וחלילה לא יקרה משהו זה גור אדם קטן שלי שאני מכורה אבל מצד שני המחשבות שזה לכול החיים , שעכשיו אין קפה קודם בבוקר לשטוף פנים לקום כמו שצריך זה קודם כול הוא … אני מרגישה סתומה שמצד אחד אני אוהבת אותו מצד שני זה התמודדות לכול החיים עכשיו לא מרגישה בדיכאון או משהו אבל לפעמים הדמעות חונקות 🥲

בול כמו שאני מרגישה יכולה להגיד שעם הזמן שהוא גדל את צוברת ביטחון מכירה אותו ואת הצרכים שלו יותר וגם השגרה מתייצבת. תזכרי שזה רק שלב בחיים יגיע הרגע שתשני יותר, שפיפי יהיה קל לעשות, שהקפב לא יתקרר וישכח שם על השיש😅 ואפילו יגיע השלב ש..הם יגדלו ונהייה כמהות לחיבוק ולצורך שלהם בנו !

מאוד טבעי התחושות שלך ❤️

קפה*

ברור שזה התמודדות לכל החיים, אבל גם אל תגזימי... בגיל 6 הוא כבר יכין לך קפה למיטה בבוקר 😉 הם משתנים כל הזמן, זה לא ניו בורן לנצח.. הבן שלי עוד לא בן שנתיים, ומביא לי לשתות מים, נותן לי מהבמבה שלו, מלטף אותי, מנגב את עצמו אחרי שאכל, אוסף מהרצפה את הצעצועים, עוזר לי לסדר קניות.. הכל משתנה, זו רק תקופה מאוד אינטנסייבית בהתחלה ♥️

אני לא שוכחת שבתחילת ההריון הזה, כשהוא היה בן איזה 1.3, הייתי בבוקר עם בחילה נוראית וגמורה במיטה וביקשתי ממנו להביא לי ביסקוויט. הוא רץ למטבח וניסה בהושטת יד להגיע לארון שמעל השיש חח.. בעלי שאל אותו מה הוא רוצה, הוא ענה לו "ביײיי" (ביסקוויט), בעלי נתן לו ביסקוויט (חשב שזה בשבילו) והוא רץ חזרה אליי לחדר להביא לי ♥️

מאוד טבעי, גם לי היה ככה בתקופה הראשונה לחייו. ואכן כן, קודם כל הוא ואז אנחנו האמהות 🤷‍♀️❤

זה ילד ראשון אני עוד לא כול כך יודעת מחכה כבר שיגדל ושזה יעבור ההתחלה קשה 😩