אני חושדת שיש לי דיכאון אחרי לידה, אין לי באמת מחשבות ממש חודרות אבל לפעמים כן ישלי חרדות או שסתם באלי להתחיל לבכות את חיי בלי שוב סיבה יש פעמים שגם אין לי כוח או שאני מתעצלת לקום לתינוקת שלי כי היא פשוט רוצה ידיים וזה שורף לי אחכ מה אתן חושבות?

באותו מצב כמו שלך בדיוק

אני עכשיו שלושה שבועות וכבר מתחיל להשתפר

אני חושבת שממש כדאי לך ללכת לטיפול. זה זמן מטלטל ועוזר שיש איש מקצוע להתייעץ איתו. אי אפשר לאבחן דיכאון מפוסט של כמה שורות, אבל אם כתבת פה כנראה שאת מרגישה במצוק ואף פעם לא מזיק לבדוק את זה

רק זמן והכל עובר. מהמקום הכי נמוך צומחים.. זה משהו שיעבור גם אם נראלך שזה לא הולך לעבור אף פעם. את חזקה יותר מזה כל ההורמונים האלה תכף יעופו וההרגשה תשתפר

.

קיקי גם אם יש אמת במה שאת כותבת זו עצה מסוכנת. כמי שסבלה במשך מעל שנה מדיכאון והתקפי חרדה קשוחים ביותר אני יכולה להגיד לך שהמחשבה הזו היא אחת הסיבות שלא פניתי לטיפול. כי הכל עובר. אז נכון שזה התמתן, אבל זה לא באמת עבר. זה תמיד נשאר בלב, הפצע הזה שלא יחלים לגמרי לעולם. אני חושבת שאם היה לי האומץ או הכוחות או ההבנה של כמה זה באמת עמוק והייתי הולכת לטיפול מצבי היום היה הרבה יותר טוב וזה היה חוסך לי (וגם לבעלי) חודשים ארוכים של סבל. כשמישהי כותבת שהיא לא קמה לתינוקת שלה כשהיא בוכה לי זה מדליק נורה אדומה שיש פה משהו שמצדיק בדיקה.

כן אבל זה לא בייבי בלוז אני כבר שלושה חודשים אחרי לידה

אז לא ניראלי זה פשוט הורמונים

אורה-בגיל 14 אובחנתי עם דכאון וחרדות ואחרי טיפול הכל עבר ואני נקייה מכל הכדורים ועם כמה נדוש שזה נשמע אני מפחדת לבקש עזרה.

אני בול במצב הזה😪💜🙏

אל תפחדי לבקש עזרההה !

לא מרגישה שאני יכולה לפנות לאחד הגורמים לעזרה🤷🏼‍♀️ אני מרגישה כל הזמן אם זה בטיפת חלב או אצל רופא כלשהו את הזלזול הזה כי אני יחסית צעירה ולא נשואה וישלי תינוקת אז אני לא מרגישה מספיק בטוחה לבוא ולפרוק להם

היא לא אמרה שהיא לא קמה היא אמרה שאין לה חשק לעשות את זה… ויש גם דיכאונות שקורים אחרי שנה וחצי.. זה לא דיכאון זה הפחד לאבד את האגו ולאבד את עצמך כי כרגע השנים הראשונות של להיות אמא ולהיות משהו למישהו שזקוק לך העיניין יוצר לא בנו אז קשה לקבל את זה אם קשה שבאמת כואבת זוהי האמת… עד עכשיו הכרנו משהו אחד שלא צריך לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמך ולבעלך (שיכול לדאוג לעצמו גם) ופתאום יש איזה יצור חי חדש שבלעדייך הוא כלום ושום דבר הוא פשוט לא יכול לחיות בלעדיך . ואת לא יכולה לעשות כלום כמו שהיית פעם. אז הקבלה של הדבר הזה היא נורא קשה נכון שילדים זה האושר הכי מופלא שיש אבל הרגעים של להישבר קורה לכולם. אין מי שלא מתעצבן על הילד גם אם הוא בכלל לא אשם. אנחנו מונעים מרגש וזה בסדר להרגיש כל מה שאנחנו מרגישות גם שלילי וגם חיובי.

לבכות חזק לאלוהים שיוציא אותך מזה כמה שיותר מהר. אלוהים לא שם אותך במצבים שהוא יודע שלא תוכלי לעבור. הכל ניסיון והכל יהיה בסדר רק עולים ❤️

אבל אני מכורה לילדה שלי אני נשבעת שהיא כל עולמי ובחודשיים הראשונים הפכתי עולמות כדי לדאוג לה לטפל בה גם אפ אני שבורה אני קמה ופתאום עכשיו לא באלי ואין לי חשק וזה פשוט שורף לי את הנשמה כי זאת הקטנה שלי ובילעדי היא ליטרלי לא תשרוד

אנונימית אני ממש מבינה. גם אני נושאת את העול הזה איתי כבר הרבה שנים וגם טופלתי תרופתית בעבר. זה תמיד איתי גם בתקופות שהכל בסדר בחוץ. גם אני פחדתי לבקש עזרה. יש לי תואר בעבודה סוציאלית והכמה מטפלים שהייתי אצלם בעבר תמיד הרגישו לי לא מספיק. הלכתי פשוט כי היה לי תור אבל לא היה אף מטפל שהצליח לגעת באמת וליצור מרחב בטוח בשביל שדברים יפתחו ויחלימו. אבל כמו שקיקי כתבה זה כל פעם "עבר" כי זה טבעם של דברים ועשיתי עבודה בעצמי והמשכתי הלאה. אבל המשקעים נשארים... הצעד הראשון הוא קשה מנשוא. ואז בערך 8 חודשים אחרי הלידה הצלחתי למצוא את האומץ ופניתי למרפאת חווה בתל השומר והם כתבו חזרה שמקבלים רק חצי שנה אחרי הלידה... זה סגר אותי סופית... הלוואי שהיה לי האומץ לקבל עזרה, אין לי ספק שהעזרה הנכונה הייתה מקצרת את תהליך ההחלמה ומשאירה הרבה פחות משקעים.

ואני יודעת שהיא לא בוכה סתם והיא צריכה את החום שלי אבל אני לא מבינה איך פשוט אין לי חשק היא האוצר שליי

אני כל כך פוחדת לבקש עזרה פוחדת שיחליטו שאני לא כשירה או משו שעה אחרי שילדתי אותה ראיתי שכתבו בטפסים שצריך להביא עו״ס בבוקר ולמה?? כי אני יחסית צעירה אבל כן מעל 18 אבל זה עדיין לא בסדר בישבילם שאני אתרבה🤷🏼‍♀️

נשמעת באמת סיטואציה לא פשוטה... אולי תנסי כן לפנות למרפאת חווה נגיד? אני די בטוחה שלא צריך הפניה אפילו. וגם לא ככ מהר מוציאים מהבית. דווקא לגשת לטיפול בדיכאון נשמע לי כמו משהו שיהיה תמיד לטובתך. את מטפלת בעצמך כדי להיות טובה יותר בשביל הבת שלך.

יש לך תמיכה? אמא? משפחה? גם לדבר עם חברה באופן חופשי ופתוח יכול ממש לעזור. מכיוון אחר- יש שתי קהילות נשים מקסימות בפייסבוק שממש עוזר לי להיות חלק מהן. אחת נקראת "מותר לך. להיות יותר מאמא" והשניה "את בסדר. תמיכה לנשים אחרי לידה". יכול לעזור לך להתייעץ שם

אמא שלי חירשת אילמת וזה קצת קשה להסביר כי זה גם לא בעברית ואין לי ממש פייסבוק ואני לא יודעת איך להגיד את זה בלי להשמע מסכנה אבל גם חברות אין לי😅

כן יש לי את הבן זוג שלי אבל אפילו לו אני לא רוצה לספר

נשמע ממש קשה לעבור את זה לבד. אולי יש בסביבתך גן עם אמא? או מפגשי אמהות מסוג אחר? אם את מניקה יש את ליגת לה לצ'ה המהממות שעושות מפגשים ממש נפלאים לאמהות ותינוקות ברחבי הארץ.

אצלי הרוב יצא על האיש שלי המסכן שממש לא ידע איך להכיל אותי... לצערי זה רק החמיר את המצב...

גן עם אמא? בגיל שלושה חודשים? יש דבר כזה?

אני אכן מניקה מה הלה לצה הזה?

ליגת לה לצ'ה זה אירגון התנדבותי של אמהות מניקות שנותנות תמיכה בהנקה. יש מפגשים בכלמיני מקומות. נפגשים פעם בחודש אמהות עם תינוקות/פעוטות למשך שעתיים בערך ומדברים על אתגרים והצלחות בהנקה וגם בהורות בכלל. יש מדריכות שמעבירות את המפגש אבל זה בנוי ככה שכל אחת יכולה לתרום מהניסיון שלה. זה האתר שלהן: https://www.lllisrael.org.il/meetings

לגבי גן עם אמא האמת שאני לא בטוחה בגילאים... אני יודעת שיש ערים שיש בהן מרכז צעירים שעושה מפגשים לאמהות צעירות מהעיר. שווה לבדוק איפה שאת גרה אם יש משהו כזה.

אוקי מעניין תודה אורה!❤️🫶🏻

קחי בחשבון שלרוב זה נגרם מחוסר בשינה זה יעבור אבל אם לא אל תתביישי לקחת טיפול 🧚🏻‍♀️

אורה בדקתי את הלה לצה ואין בעיר שלי😅 וגם אני לא ניידת🤷🏼‍♀️ אבל תודה בכל מקרה

אוף מבאס... מקווה שתמצאי מענה שיעזור לך. זה באמת ממש קשה להישאר עם כל התחושות והמחשבות האלה לבד