הילד שלי בן 2.7, אני משקיעה בו, אוהבת אותו מאוד, סבלנית ומכילה כשצריך, הוא לרוב מחונך למעט התקפי גיל שנתיים... אחרי הגן אנחנו משחקים הרבה, זמן איכות באוכל עד שבעלי מגיע, אמבטיה ולישון. הוא קשור גם לבעלי ואוהב אותו, הוא לרוב מרדים אותו ומארגן אותו בבוקר לגן כי אני יוצאת ממש מוקדם לעבודה. בזמן האחרון, ורק כשאנחנו יחד בבית, אבא אני והילד, יוצא שהילד נגיד מתעצבן על משהו שלא עשיתי שביקש (למשל ביקש לפתוח את המים באמבטיה שוב למרות שסיימנו ושכבר הוא חצי מנוגב..) אני לא מסכימה (תוך כדי הסבר, שסיימנו את האמבטיה והוא כבר יבש...) אז הוא נותן לי מכה, (שעם זה אגב אני יודעת איך להתמודד) ואומר: אני לא אוהב את אמא". המשפט הזה כמו סכין בלב. אני יודעת שלא צריך להתייחס ואני מנסה לא להראות לו כלום אבל בפנים אני מתה מזה. ואני יודעת שזה לא נכון ושהוא לא מתכוון, הוא צוהל כשאני מגיעה לאסוף מהגן, יש לנו שיחות יפות והוא מחבק ומנשק. קרה למישהי שהילד/ה ככה היו אומרים וידעה איך להתמודד? זה ממש מכבה ומאוד מעציב אותי. למה זה בכלל יוצא לו מהפה?? 😔

עוקבת

אוי, 💔 מבינה אותך. לא מזדהה מאצלי כי הוא עדיין לא מדבר.. אבל סתם פה לתמיכה. חח

ילדים בגיל הזה בוחנים גבולות, הם לומדים לקרוא אותנו ולהגיד ולעשות בדיוק את מה שהכי עובד עלינו אין ספק שזה לא נכון והוא אומר את זה רק לקבל תגובה נסי כמה שפחות להראות לו שמשפיע עליך, אני חושבת שהייתי מנסה לענות לו ואני מאוד אוהבת אותך אבל זה לא אומר שמותר להרביץ (או מה שעשה באותו רגע) כשיראה שאת לא מתרגשת והוא לא מקבל תגובה קיצונית יפסיק

גם יכול להיות שלמד בגן, כשילדים רבים אומרים לא חבר שלך יותר

תודה לכן! lali אני שותקת לרגע ואומרת שאני אוהבת מאוד והוא לעיתים חוזר על זה ולעיתים ממשיך לעשות משהו אחר. אבל זה ככה כבר איזה חודש (בזמן החופש אז זה לא מהגן..)

הם מידי פעם "נדבקים" למשהו ואז זה עובר סבלנות, תמשיכי ככה ובקרוב זה יעלם

הבת שלי בול בגיל הזה וכל פעם שאנחנו צועקים עליה נעלבת עד עמקי נשמתה... בגיל הזה קשה להם להחזיק במוח את 2 הקצוות של ההתנהגויות שלנו כהורים, שאנחנו גם מתסכלים, כי זו המציאות, וזה נפלא, הם גדלים מהתסכולים האלה, וגם נותנים, ואוהבים, ומחבקים... אני מגיעה מתחום הפסיכולוגיה, ובגיל 3 והלאה ככה מגיעה ההבנה שאת האמא האהובה שלו, גם כשאת 'מחנכת' אותו, וזה מתסכל אותו .... זו תקופה קשה, אין ספק אבל לגבי הבת שלי-אני פשוט מזכירה לה כל הזמן שגם כשאנחנו אומרים 'לא', או צועקים עליה כי עשתה משהו לא בסדר-אנחנו עדיין אוהבים אותה .. אולי כל פעם שהוא מגיב ככה, תגידי לו(וגם קצת לעצמך) את זה... שכם כשרבים-אוהבים. גם כשאומרים לא-אוהבים ועל זו הדרך... אולי זה משפט שיעזור לו לעבור את התקופה הזו, והמשפט הזה יעלם... אני זוכרת בתור ילדה שכשאבא שלי היה צועק עלי, והייתי נעלבת, הוא היה הולך לחדר אחרי, אחרי כמה דק של בכי ואומר לי שגם באותו הרגע שהוא צעק עלי-הוא אהב אותי... זה בטח היה בגיל יותר מאוחר... 5-6 כזה אבל זה משפט תמיד רלונטי, ותמיד חשוב... גם בין בני זוג(: שגם כשרבים-אוהבים....

זו הבנה ממש מההמת שקוראת להם במוח בגיל הזה- שלא בהכרח שמישהו מחייך אלי-הוא טוב, וכשמישהו כועס עלי-הוא רע אלא יכול להיות יחד אמא יכולה להגיד לי לא וזה מתסכל אותי, אבל היא עדיין האמא האהובה שלי... זו הבנה מהממת, שתגרום לו לראות את העולם בצורה אמיתית ולא שחור\לבן. לא דיכוטומית..

תודה רבה נעה! כתבת יפה, והאמת שאני אומרת לו שאני אוהבת אותו למרות שלא נתתי/לא הבאתי/לא הרשתי.. אחרי רגיעה ולא בלהט הרגע. לאבא שלו הוא מעולם לא אמר משפט כזה למרות שהוא 'מחנך' לא פחות ממני והילד מתוסכל לא פעם מן הסתם. איך ניתן להסביר את זה שזה מופנה רק אליי?