אני בחורה עצמאית שמאוד אוהבת את הלבד שלה.כל החיים שלי גרתי לבד וגדלתי בלי אבא בפנימיה. אני כמובן בטיפולים פסיכולוגיים ומגדלת 2 תינוקות בני פחות שנה לבד בגבורה. עכשיו המשפחה שלי אןהבים להיות בתחת של השני אחיות שלי ואמא שלי.כולם יודעים על כולם וה 144 שם חוגג . לפעמים אני אוהבת להיות עם עצמי ואני אומאת בפנים.עכשיו הן לא רגילות שאומרים דברים בפנים הן צבועות מה שיוצר מצב שכל פעם אני יוצאת המתןסבכת . אמא שלי מקודם התקשרה אליי לשאול אל בא לי לבוא ואני עם הבנים שלי בבית לא באלי לצאת מחר גן יש לי מלא דברים לסדר הם מוציאים אותי כאילו אני לא רוצה להיות איתם ותאמת מרגישה שבא לי פחות לבלית איתם אין להן אנרגיות זורמות לי. אני בדילמה כי זה המשפחה שלי ואנחנו 5 בנות פליז תייעצו לי אני מרגישה חרה

אני חושבת שתלכי לאיזה שעתיים שגם הילדים יהנו מהסבא והדודות ותחזרי שלא יהיה הרבה דיבורים …

מהסבתא *

מבינה אותך כי אני באופי כמוך, והמשפחה שלי גם קסקסות של החיים וזה תמיד ריחק אותי מלהיות פתוחה איתם… אבלללל עכשיו יש ילדים בתמונה ואל תתני למה שאת מרגישה לעצור את הילדים שלך מלהיות קרובים למשפחה הם רק ילדים. תקחי אותם לקצת ותחזרי לעיסוקים שלך, לפעמים לשם השקט והשלווה צריך קצת לשחק אותה אין מה לעשות בעיקר עכשיו כאמהות עוד יותר. כי זה לא רק אנחנו. ולפעמים זה אפילו לטובה וזה מקרב למשפחה.

הילדים צריכים משפחה. אני הייתי הולכת בשבילם

עוזר כשיש סדר קבוע שהם רגילים אליו שאז את באה. לדוגמה בשבת שתבואו תמיד בין 2 ל 4, או בבוקר לכמה שעות ואז חוזרים הבייתה. ככה יתרגלו שאתם מגיעים בין השעות האלה בדרך כלל

אני בעד תמיד לעשות מה שגורם לך לטוב. אם לא הילדים הייתי אומרת לך פשוט להתרחק ולהיות רק ליד אנשים שעושים לך טוב. אם חשוב לך שיהיה להם קשר עם המשפחה אז באמת תקבעי איתם משהו קבוע לזמן מוגבל למשל שעתיים בשבת כזה