אוף. מה עושים עם המצפון הזה? הגוזל שלי נכנסת לגן עוד מעט. והלב שלי מתפוצץץץץץ. איך ככה מסתיימת לה תקופה? של שתינו בבית, מתפנקות, נהנות, משתגעות! והמצפון פתאום קופץ, על אותם הימים שהיתה פיצ פיצ ולא הייתה נרדמת לבד ואני הייתי משתגעת מהשעות הארוכות של להרים אותה על הידיים ובלי אפשרות לזוז, שבסך הכל היא רצתה את המגע שלי. איך יכולתי בכלל לכעוס או להתייאש ולהתעצבן? אני חושבת על זה ולא מפסיקה לבכות. הייתה כזו קטנטונת בת 4 חודשים לא יכולתי לתת לה את מה שהיא צריכה, והמצפון הזה לא נרגע. הלוואי ויכולתי לחזור לאחור ולהתרפק על הרגעים האלו. לנשום עמוק ולדעת שזה עובר כל כך מהר!!!! מהר מידי!

תקשיבי, הורות מגיעה עם שק של רגשות אשמה תלמדי לשחרר את זה ולקבל את זה שעשית את הכי טוב שיכולת באותו רגע. גם לי יש רגשות אשמה מידי פעם.. שכעסתי, שלא הייתי מספיק קשובה שבחרתי ככה או אחרת אבל אני משחררת את זה כי זה לא מועיל לי. זה מרגיש חרא אבל זה עובר. תחשבי שכלל שאת עסוקה ברגשות אשמה האלו ככה את פחות פנויה רגשית לבייבי שלך. את עסוקה במה היה ולא במה שקורה מולך עכשיו. יש לך ילדונת שמחר ובריאה ומאושרת. את חושבת שהיא זוכרת שכעסת? לא, היא לא שם.היא מקבלת את האהבה שלך ואתה חום שלך וזה מה שהיא זוכרת. בקיצור, שחררי את מה שהיה, לשבת לבכות על זה לא יעזור לך לא ישפר את ההרגשה שלך ורק ימנע ממך להיות איתה בתשומת לב מלאה.תת לגבי הגן - זה צעד טוב והכי נכון עבורה.. תינוקות צריכים תקשורת, צריכים גירוי וצריכים ילדים אחרים כדי להתפתח. זה הכי טוב עבורה!

תודה רבה! צודקת בכל מילה! הכנסת אותי קצת לפרופורציות

באהבה רבה!

נכון, ההתחחה קשה, הסתגלות שלך ושלה אבל כשתסתגל ותראי איך רצה לגן בשמחה, איך טוב לה שם ופורחת תדעי שזה הדבר הנכון אחד הדברים הקשים כהורים זה לשחרר ולתת להם לחיות את החיים שלהם, זה מתחיל מלשלוח למסגרת דרך לעודד אותם לעצמאות בבית