יש לי את הילדים הכי טובים שקיימים!!! באמת ילדים שהם מתנה! אבל קשה לי! אני 3 חודשים אחרי לידה עם ילדה בבית בת שנתיים וקצת בעלי חוזר כל יום מאוחר מהעבודה כל יום בשעה אחרת אני לא יכולה לבנות עליו הוא יוצא הרבה בערבים ללמוד תורה אני מריגשה שאני קורסת! כל פעם שאני מדברת עם בעלי אם הוא יכול לחזור יותר מוקדם לתת לי קצת אוויר אני מוצאת את עצמי בתור ריב איתו אנחנו מהלידה כל היום רבים ונמאס לי אני מרגישה שנגמר לי האוייר שלי טוב לי הילדים הם הכוח שלי הם האוייר לנשימה שלי הם האושר הכי גדול שיש בעולם! אבל הסוקר הרגשתי שקשה לי לחייך גם להם! אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני מרגישה אבודה ושאף אחד לא מבין אותי אני בסהכ מאותת שאני חייבת עזרה ובעלי מפרש את זה אחרת אני לא יכןלה יותר

אני איתם עד שהם הולכים לישון הכי שמחה שיש צוחקת מכינה להם אוכל אמא למופת כל מה שהם צריכים הם רק נרדמים אני מתחילה לפרוץ בבכי לתוך עצמי כי אין לי למי לפרוק מרגישה

הרגשות שלך הכי תקינים שיש זה קשה מטורף להיות איתם כל הזמן לבד את פשוט חייבת, אבל חייבת שיחרור מהם לכמה שעות ביום אם זה בייביסיטר וכו לגבי בעלך הייתי יושבת ומסבירה בצורה הכי ברורה שניתן שאתה כבר לא יכול לעשות מה שאתה רוצה יש מחויבוית לבית, לילדים שיפנה זמן ממה שיש ושיבוא לעזור אין ברירה וזה לא שהוא עושה לך טובה, ממש לא זה חובתו בתור אב הילדים

הרב של בעלי תמיד אומר לו שאם האישה בבית לא שמחה הלימוד תורה לא שווה שום דבר קודם כל הבית שלך האישה שלך שזה התורה האמיתית שלך גם בעלי עובד קשה - קשה מאודד אפילו ולפעמים מוותר על הלימוד כדי לעזור לי ואז לומד תורה במיטה לפני שהולך לישון