9 חודשים שאת סוחבת את הדבר הכי חשוב לך בחיים, מהרגע שראית 2 פסים על המקל, את שומרת שלא ליפול, שלא לקבל מכה, שלא לאכול שום דבר מזיק. את הולכת לכל בדיקה בדאגה וציפיה ויוצאת ממנה בעננים! את מגדלת את הבייבי שלך כמעט שנה בבטן.. ויש כאבים, אואההה איזה כאבים. והגב שלך משבית אותך, ואת אפילו לא מצליחה להגביר את המוזיקה באוטו כי פתאום המימדים שלך השתנו והתנועה מוגבלת. שלא נדבר על לקשור שרוכים! ואז באים שינויים, הגוף שלך מתעוות, הציצים שלך כבר לא אותו הדבר, הבטן שלך, האגן. את כבר לא מרגישה סקסית ושווה. אבל הכל מתגמד ליד המתנה הענקית הזו שקיבלת מה׳. ואז, כשכבר אין לך כוחות יותר לסחוב, המתנה שלך מחליטה לצאת החוצה, ככה פתאום בדיוק כמו שסיפרו לך שזה מגיע לפתע. ואז את עוברת כאבי תופת, כאבים שנועדו להביא חיים לעולם- כאבים שרק אישה לאישה תבין. בכל ציר את מזכירה לעצמך במה תאחזי בידייך בסופו של התהליך. והלידה שלך זה הדבר הכי עוצמתי שתעברי בחייך. שום חוויה לא משתווה לרגע הזה, למרות שחשבת שכבר חווית את הדברים הכי מטורפים בחיים, טיסות, טיולים, חתונה… גילית שכלום לא עומד בקנה אחד עם הטירוף הזה. ואז, אחרי הלידה את מרגישה לביאה, את מרגישה ששום דבר לא יכול לנצח אותך. את מעריכה את עצמך ואת מה שאשכרה עשית! ואז… ההורמונים, ברוכים השבים, את בוכה מכל דבר, את רגישה כל כך. את מסתכלת על הבייבי שלך ובוכה מהתרגשות. ויש קשיים רבים, פתאום להתרגל לסטטוס החדש, לרוטינה היומיומית, לאחריות העצומהה ואולי גם יש קשיים בהנקה שכל כך הייתה לך חשובה… את מסתכלת על הבייבי שלך ויודעת שאת רוצה את הטוב ביותר בעולם עבורה, אז את נלחמת בשבילה על מה שחשוב, ומרגישה מצפון כשמשהו לא הולך. את רוצה להיות האמא הכי טובה בעולם, אינסטקטיבית, את יודעת שאת תחצי יבשות בשבילה, תילחמי בשבילה גם אם זה יעלה בחייך. ובכל לילה כשאת הולכת לישון, את מסתכלת על הפגמים החדשים שבך, על הבטן המפונצרת, על הסימנים, הקרעים… ואת מיום ליום בתהליך של השלמה עצמית. אבל את מסתכלת עליה בעריסה שלה, ישנה כמו גורה קטנה, והדמעות זולגות מהתרגשות ואהבה. למי אכפת מהסימנים? מהתפרים? למי אכפת מהכאב? יש לי את הדבר הכי טוב ושלם בעולם. וכל מה שאת צריכה בשלב הזה, כשאת שבועות ספורים מהדבר הכי גדול שקרה לך בחיים, כשאת כאובה ומבולבלת- זה חיבוק, ליטוף ומילה טובה. זה שמישהו יראה אותך באמת, את הבפנים שלך, ויבין אותך, יקבל אותך ויכיל למרות שהוא לעולם לא באמת יבין מה את עוברת. הלידה הראשונה שלי, פתאום זה הגיע, פקק רירי, ירידת מים והופ צירים. אחרי 12 שעות בחדר לידה האוצר שלי יצאה, זו הייתה לידת Op לא פשוטה, מלא לחיצות שלא ממש עזרו כי המנח היה בעייתי. הלידה כמעט ונגמרה בוואקום, והיו כמה וכמה רגעים מלחיצים שהלב שלי החסיר פעימה. אך בסוף הציבו מולי מראה גדולה, בהסכמתי, שאראה שהראש מנסה לצאת החוצה. פתאום קיבלתי כוחות של לביאה והתחלתי ללחוץ וללחוץ בלי לראות בעיניים. ואז, כשכבר הייתי מעולפת מהלחיצות, והאפידורל לא השפיע אז הרגשתי כל כאב וכל ציר כאילו נועצים בי חרבות, חתך אחד קטן והיא יצאה! ואני ראיתי את הכל דרך המראה שהדולה המדהימה והצוות המקצועי שיילד אותי הציבו מולי. ראיתי את הלידה של עצמי דרך המראה, והתמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. אני דומעת מההתרגשות בכל פעם שנזכרת ומבינה כמה חזקה אני. הקטנה שלי יצאה ישירות לקבל חמצן, חבל הטבור נכרך כתוצאה מהמנח שלה שאילץ את הצוות לסובב אותה.. והניחו אותה עליי רק לרגע קצר מאוד. אחרי שלוש שעות היא חזרה אל זרועותיי ואני התאהבתי בן רגע. בנות-תעריכו את עצמכן. הריון, לידה.. יש לכן את היכולת הבלתי נתפסת הזו להביא חיים לעולם עם כל בקושי שבדבר. יש בכח כוח מתפרץ מיוחד במינו. אתן מלכות! אתן לביאות! ב3.7, בשעה 23:41, 3.220 קילוגרמים של אהבה צרופה יצאה לעולם, תודה לאל. ותודה למיילדות המדהימות, לבעלי האלוף שהיה לצדי בכל רגע, לאמא החזקהההה שלי ולדולה המושלמת שלי. וזה סיפור הלידה שלי, בנוסח קצת אחר♥️

מרגשששש מלא מזל טוב❤️🎊👶🏻

וואו מדהימהההה איך כתבת יפיפה💜

מזל טוב תגדלי אותה בנחת🌹

ואי ריגשת אותי ברמות!! מזל טוב אהובה, הרבה נחת 🍼👶

כתבת מדהים! בשעה טובה אהובה אין לי ספק שהיא נולדה לאימא לביאה❤️

אמלה ריגשת אותי ברמות! מזל טוב אהובה!!!

תודה מהממות שאתן♥️♥️