הלוואי והפוסט הזה יקבל חשיפה וכן בנות יגיבו לי וינסו להזדהות או לעודד איכשהו אני 8 חודשים אחרי לידה ואמנם מרגיש לי שילדתי אתמול אבל לא מאמינה שהזמן עף כלכך מהר לא חזרתי עדיין לעבודה, מחפשת גם כיוון אחר בחיים (זה כבר סיפור בפני עצמו) אני עם הילדה 24/7 ואני מרגישה שאמנם שהתחלתי ממש לאהןב אותה בחודשיפ האחרונים אבל מרגיש לי שזה לא מספיק לי, לפעמים אני לא סבלנית ולא יודעת להכיל אותה. היא ילדה מאוד נוחה ומושלמת מכל הבחינות, אבל אני מרגישה שלא התגברתי על התואר ״להיות אמא״. לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מתאימה להיות אמא , חושבת כל הזמן על החיים שהיו לי לפני ואפילו גם מתגעגעת למה שהיה (למרות שרציתי כל כך להיכנס להריןן והיה לי גם קשה להיכנס להריון עשיתי טיפולים הורמונאלים) ופשוט מרגיש שאני כפויית טובה לכל החיים החדשים שנוצרו לי. קשה לי ממש להסביר את זה במילים אבל אני קרועה עם עצמי. כאלו יש לי שתי אישיות שמצד אחד נורא אמהיות ודואגות לבית לבעל וילדה ומצד שני ילדה בת 25 שבא לה להרגיש חופשייה בלי אחריות של ילדים ולא להתעסק בלהחליף חיתולים ולהכין תמל.. חברה אמרה לי שכנראה יש לי שכאון אחרי לידה אבל לא ברמה קשה של בכי אלא כזה מוסתר, שקשה לי לקבל את השינויים בחיים.. בנוסף להכל אני גם עם שחלות פוליציסטיות וכל הגוף שלי בבלאגן בין אם זה שיעור יתר , השמנה וכו׳ מתאמנת 2-3 בשבוע ומשלבת תזונה בריאה וכלכך קשה לי להוריד את הקילוגאים האחרונים שנשארו לי בגלל הטיפולים ההורמונלים שלקחתי לפני ההריון.. אני פשוט מרגישה שיש לי כלכך הרבה על הלב ועל הכתפיים, שלא מבינה מתי זה יתאזן וירגע קצת ואוכל באמת לנשום ולהגיד אני מאושרת אם תסתכלו על התגובות שלי כל התקופה בפורטי מתחילת ההריון כל רגע שאלתי חקרתי התעניינתי, ממש התרגשתי להיות אמא ופתאום כשזה בא , קיבלתי שוק ולא רציתי את זה. אני קרועה בין כל כל הרבה עולמות שלפעמים אני מרגישה הכי בודדה בעולם. מנסה גם למצוא חברות על הדרך כי לצערי במהלך החיים הרבה התרחקו ונשארתי די בודדה כמה דברים בנאדם צריך לעבוד בחיים כדי להגיע למצב שהוא ממש מרגיש מאושר ולא סתם אומר את זה לעצמו.

מבינה אותך לגמרי, איזה חזקה ואלופה את! שולחת לך כוחות להתמודד עם הכול ולאהוב את החיים החדשים האלה

קודם כל חיבוק את אמא מדהימה בזה אני בטוחה. זאת הרגשה טבעית, תמיד אני אומרת שמספרים לנו לפני על הקושי של הלילות וגזים אבל אף אחד לא מספר לנו לפני על הקושי הנפשי, הכובד , השינוי הזה, לעיתים תחושת הבדידות.. קודם כל תשתפי את בעלך וחברה/ אחות/ אמא .. הקרובים לך ובמיוחד בעלך צריך לדעת מה את עוברת.. הם יעזרו לך וזה גם יקל עלייך לשחרר מהעול. שנית, תעשי למען עצמך משהו שאת אוהבת, יעשה לך טוב לפחות פעמיים בשבוע .. אנחנו לפעמים שוכחים את עצמנו ומזניחים וזה גורם לתחושת תסכול . גם אולי מישהו ישמור על הילדה ותצאי עם בעלך / אחות או כל אדם שתרצי בערב.. מאיפה את בארץ?

אני מרמת גן בעלי יודע את הכל אבל גבר לא באמת ירגיש את מה שאמא מרגישה.. בסופו של דבר , נכון גם החיים שלו השתנו, אבל אני זאת שבעצם חווה את כל היום יום של הילדה כי הוא יוצא לעבודה אז הוא איתה בשעות מסוימות בבוקר ובערב כלומר הויתור שאני חווה יותר גדול משלו אין לי משפחה בארץ שיכולה לעזור אני בקשר מאוד רחוק עם אמא שלי ואבא שלי לא ממש יודע לטפל לבד בילדים (אני בת יחידה) אז הכל עלי כל הזמן אנחנן כן משתדלים לצאת מדי פעם ביחד אבל פשוט מרגיש לי שהלב שלי סוחב איתו מלא אבנים כבדות שלא רוצות להשתחרר ואני מתרצת את זה כשהילדה תגדל זה יעבור לי.. אבל מתי

בת כמה הילדה. ? למה שלא תמצאי לך איזה חברה עם ילדים? גם אני לפעמים הייתי ריצה להיות פחות תלויה אבל האושר שיש לי שיש לי את האהבות שלי מגמיד את זה מבינה אותך תדעי לך שכל רגש שקיים בך הוא ממש לא מיותר מותר לנו להרגיש דברים ומותר לנו שיהיה לנו קשה אני בעד להציף דברים ולנסות לפתור אותם תתחילי לצאת עם הילדה ואולי כן לשקול לחזור לעבודה לי היה מאוד קשה בבית אפילו רק בחופשת לידה זה לא בשבילי אני צריכה חברה ותעסוקה ונשמע שגם את אז זה כבר התחלה ואני מתל אביב אם תרצי להיפגש

מבינה אותך מי שלא חווה את זה לא יבין. יכולה להגיד לך שגם אני בעיר לבד עם תינוק (היום כבר מעל גיל שנה), ובחופשת לידה ממש הרגשתי בדידות ושאני נשארתי להתמודד עם זה לבד.. החלטתי לצאת לטייל איתו, לשבת בבתי קפה לפעמים, פארקים , לטייל בקניון או בביג .. ובאמת שזה שיפר את ההרגשה. תמצאי חוגים לתינוקות או כל מיני כאלו ששם תפגשי אמהות כמוך . ואני מהצפון לצערי רחוק אבל תמיד מוכנה להיות אוזן קשבת ולתמוך

קודם כל תודה להשם שאתן בריאות ויש לך בעל שלצידך כי שה בכלל לא מובן אני אדבר מהמקום שלי כי זה קצת דומה אני מ-נובמבר 2019 עד עכשיו בבית , שמירת הריון לידה חופשת לידה ושוב פעם(הריונות רצופים) יכולה להגיד לך שהתינוק השני הגיע זהו כבר נחנקתי לא יכולתי לראות את הבית לא יכולתי לראות כביסות להכין אוכל לשטוף וכל זה לא רציתי להיות עקרת בית. אני הכי בן אדם של לצאת לטייל ללכת לעבודה להעסיק את עצמי מהבוקר עד הלילה! תמיד הייתי בפעולה. ופה קיבלתי כאפה רציתי לצאת מהבית רציתי לצאת לעבוד בכל עבודה העיקר לצאת רציתי ללמוד רציתי הכל כי נחנקתי ! לקחתי את בעלי לשיחה והסברתי לו שלהמשיך להיות עם הילד זה לא בא בחשבון ואני רוצה לצאת לחפש עבודה או לימודים שלא יפגעו בגידול הילדים והוא זרם . דיברתי ללב שלו הסברתי בדיוק מה עובר עלי והוא היה שם וכבר יומיים אחכ רשמתי את הבן שלי למטפלת וקודם כל יצאתי להתאוורר לנשום אוויר עם חברות ! שבועיים אחכ התחלתי ממש לחפש עבודה לחפש לימודים מסויים ! (עזבי אתזה שלא מצאתי ) אבל אני באמת מעסיקה את עצמי כל יום ולא בלשמור על הילדים אלא לספק את עצמי לבוא עם כוחות לילדיי שלא תביני הילדים שלי הם כל עולמי!!! אבל הרגשתי חנוקה ! והייתי חייבת לעשות סטופ אם את לא בעד לרשום למעון או למטפלת ממליצה לך שבעלך חוזר לבית להתלבש ופשוט לצאת לבד אפילו אם זה לסופר או לסופר פראם או סתם לקנות משו נשבעת לך שזה עוזר אני התחלתי הליכות עם חברה זה עוזר פלאים ! את חייבת לגרום לעצמך לקום ולצאת מהבית לשנות את האווירה ! לנשום עמוק ולשחרר ולהגיד שזו תקופה וזה עובר קומי תצאי תטיילי אפילו סתם לרדת לקניון לשבת עם הילד באיזה בית קפה לקחת אותו לגן משחקים את לא מבינה כמה שזה יעזור לך ! אם תגידי שאת באמת קמה ועוזרת לעצמך האמיני לי שאת תראי שינויים! הכל תלוי ברצון שליו ואם אנחנו לא נדאג לעצמנו אף אחד לא ידאג. מאחלת לך שימחת חיים תמידית

אני כן משתדלת לצאת כל יום לפחות לגינה לטיול בשכונה לקניון, לים באמת מנסה להעסיק ויש גפ ימים שאין לי כוחות ואנחנן לרוב בבית פשוט באמת מרגיש שזה התעסקות מלאה בילדה אבל כשאני חושבת על לרשום אותה לפעוטון או גן אני אומרת מה פתאום אין לי כןח לגדל ילדה שאני רוצה שאחרים יגדלו אותה? למה לאחרים כן יש סבלנות שלי אין.. אני פשוט נמצאת בצומת בחיים שהכל אני לוקחת קשה ומאשימה את עצמי מאוד והכל משפיע גם על הילדה ממש מקווה שאמצא את הדרך שלי בחיים בקרוב ואוכל להיות מאושרת

חשבתי שאני כתבתי את הפוסט הזה באמת כל מה שכתבת כולל הפוליציסטיות זו אני

אשמח שתשתפי אותי איך יצאת מזה אצלי זה יום ככה ויום ככה