יש כאן אמא שאחרי הלידה הראשונה שלה הרגישה שנשלח ממנה החופש שלה ושהיא מאבדת את עצמה ולא אוהבת את החיים החדשים האלה שלה ולפעמים אפילו מתחרטת? זה משתפר מתישהו? החשיבה משתנה? אני מתגעגעת לחיים שהיו לי לפני שזרמתי עם החיים ולא הייתי תלויה בזמנים ולא הייתי מחוייבת לשום דבר וממש לא יודעת איך לשלב הורות עם החיים שלי

ברור! החיים משתנים מקצה לקצה, יש שיפור ככל שהתינוק גדל וכשהוא הופך לפעוט ולילד ונהיה עצמאי יותר.. בסוף את תמצאי את הדרך שמתאימה לך, אבל הרגשות שלך מובנים לגמרי!

בטח הרגשתי ככה יום יום במשך חודש! יום אחד קמתי בבוקר וזה עבר, בדיעבד הבנתי שהייתי פשוט במיני דיכאון (תופעה שנקראת בייבי בלוז) וראיתי רק שחור כנגד עיניי. היום 8 חודשים אחרי לא יכולה לדמיין את החיים בלי הבת שלי, מרגיש לי שהם היו ריקים מתוכן ועצובים לפניה. כמה אור, צחוק ושמחה נכנסו לבית. ושלא תחשבי, הזוגיות פורחת ואנחנו עדיין יוצאים לברים ומשתכרים ואני יוצאת פה ושם למסעדות עם חברות, ועושה ספורט והכל ממש ממש צעיר וכייפי.

אני 8 חודשים אחרי לידה ועדיין יש ימים בשבוע שאני לפעמים מותשת ואומרת שלא בא לי יותר את האחריות הזאת ובא לי את החיים שהיו לי עם הזמן מתרגלים זה נכון אבל לדעתי הכל מאוד חדש וטרי וכל שלב בגדילה שלהם שונה וחדש לנו וזה גם גורם לנו לפעמים לתסכול כי אין מה לעשות, להיות אמא זה דבר קשה.. אני מנסה לעודד את עצמי כל הזמן שיש ימים טובים וכיפים ויש גם ימים פחות לדעתי ברגע שאחזור לעבודה והילדה תהיה לה מסגרת מסוימת אז הכל יראה אחרת.. תחשבי אני איתה 24/7

הרגשתי ככה תקופה מאוד מאוד ארוכה אני שנה אחרי לידה ורק לפני חצי שנה התחיל להתמתן עדין קשה ותמיד יהיה קשה לדעתי אבל זה ענין של הרגל בסופו של יום אני הכי אוהבת אותו שבעולם והוא המתנה שלי

לומר בכנות אחד הדברים שפותרים את ההרגשה שלך זה לשים במעון ולצאת לעבוד.. אפילו חצי משרה אני יודעת שזה לא נשמע אמין אבל זה כמו קסם הופך אותך לאמא יותר טובה עבור הילד גם

מה שתיארת בתגובה זה מאוד טבעי וזאת הרגשה שתחלוף כמה חודשים אחרי שתשימי במעון את לא תביני איך אפשר בלי ותגידי תודה שחזרו לך החיים

רק זאת הדרך לחזור לעצמך ומה אכפת לך לנסות לכמה חודשים? ככה או ככה את מדוכאת בבית בהתחלה יהיה קשה לשחרר ברגע שזה עובר את חוזרת להיות בן אדם !!!!! ממש ממש ככה! ואני גם חשבתי פעם ואי לשבת עם תינוק בבית זה החלום, זה הסיוט סליחה גומר אותך ואת גומרת אותו ואת הבית

במקומך הייתי מכניסה למסגרת בספטמבר , גם ככה קשה בחודשים המתקדמים בהריון לטפל בילד

לידה ראשונה חודש ושבועיים אחרי ! בהתחלה הרגשתי ככה,מתחיל לעבור לאט לאט מתחילה להתרגל,יש לי בעל תומך שנותן לי חופשיות גם אם זה סתם לצאת עם עצמי לעשות סיבוב ברכב,לא הבנתי כמה שזה עוזר

בלידה ראשונה זה נורמלי לחלוטין להרגיש ככה,החיים משתנים מחופש מוחלט לאחריות לכל החיים ולוקח זמן להתרגל לזה.. יש כאלה שתיק תק נכנסות לעיניינים של אמא/ילד ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן להתרגל למצב.. לי למשל לקח שנתיים להבין שזה המצב ואין חזור והיום כבר עוד מעט לידה שלישית ונהנת יחד איתם :)

הילד השני היתה חוויה מתקנת לגמרי,הגדול כבר היה בן שלוש,נהנתי מהילדה והייתי איתה בכל רגע נתון ופתאום את לוקחת הכל בפרופורציה ומתחילה להנות מהילדים ופתאום כשאת מגלה אחרי חצי שנה שאת בהריון שלישי את מתרגשת שהמשפחה גדלה ואת פתאום מתחילה לחשוב על עצמך כמו ללכת למניקור/פדיקור וטיפוח פנים ומספרה,מה שלא עשיתי אחרי הילד הראשון.. בקיצור הנאה צרופה אחרי שההלם מהלידה הראשונה עובר:)