liran_zemach הם שמו אותי במיטה וסגרו את הדלת, הכל היה חשוך. בהתחלה לא הבנתי הרבה אז קצת הרגשתי חוסר מנוחה, והתחלתי לקרוא להורים שלי. שמעתי דלת נפתחת "איזה כיף! הם סוף סוף באים לקחת אותי״ שמעתי קול מרחוק אומר לי... "שששששש לישון" הכל עדיין היה חשוך והרגשתי לבד "אני הולכת לקרוא שוב להורים שלי״. שוב מרחוק שמעתי..״ששששש לישון" אף אחד לא חיבק אותי, אני לא רואה את הפנים של אמא שלי ״מה קרה? התנהגתי לא בסדר?״ שוב מרחוק אומרים לי... "שששששש לישון" אני מתחילה לבכות חזק מאוד, אולי הם לא מוצאים אותי וזאת הסיבה שהם לא באים לחפש אותי. אבל הדקות חולפות ואני עדיין לא רואה את ההורים שלי. מרחוק אני כל הזמן שומעת: "שששששש לישון". אני בוכה בכל הכוח, אני זזה, אני בועטת ומחפשת את הזרועות של אמא שלי ״איפה הם? אני אמשיך לבכות, אני יודעת שהם אוהבים אותי והם יבואו לחפש אותי.״ זה נמשך כל הלילה ואף אחד לא בא לחלץ אותי. אני בטח התנהגתי רע מאוד. עבר כבר שבוע והם עדיין לא שומעים אותי בוכה. היום בלילה הכניסו אותי למיטת תינוק שלי ונשארתי שקטה כמעט בלי להתלונן, הרי לא משנה כמה אני צורחת- אף אחד לא יבוא לחפש אותי. אני אשקוט בחושך, אחכה לחיבוק מההורים שלי, לנשיקה מאמא, לקצת חום ואהבה עוטפת. אני מקווה שהערב אם יבואו לחפש אותי! אולי אם נחשוב רגע על איך הילד שלנו מרגיש שהוא סגור בחושך לבד, בלי כלים לצאת מהמיטה ולתבוע מה ששייך לו- אהבת הוריו- אולי אז נפסיק לחשוב שזה בסדר לתת לו לבכות. (וקיטור זה בכי! יבבה זה בכי! לא רק בכי היסטרי הוא בכי!) הילד שלך לא מתמרן אותך, הוא לא מניפולטיבי! הילד שלך בוכה כי זאת הדרך היחידה שלו לתקשר. כשאנחנו עושים אימוני שינה ונותנים לילד שלנו לבכות, הוא לא לומד לישון, הוא לומד שלא לא משנה כמה הוא צורח, אף אחד לא יבוא לחפש אוֹתוֹ. (טפיחות על הטוסיק, השמעת קולות או הרם הורד - הם לא המענה שהילד שלנו מבקש וצריך!) אני יודעת שאתם הורים עייפים. אני יודעת שאמרו לך שזה פינוק. אני יודעת שאת מפחדת שאלו הרגלים רעים. אבל אני מבטיחה לך שלאף אחד לא מגיע לבכות, ללא מענה, לבד בחושך. הילד שלך אוהב אותך ולעולם לא יעשה לך מניפולציות, במוקדם (ולא במאוחר) הוא יעזוב המיטה שלך ולעולם לא יחזור. אני יודעת שגם את אוהבת אותו- לכן אל תעשי לו את זה. זה פשוט לא שווה את זה.