חודש אחרי לידה , כל פעם שאני משתפת את בעלי שקשה לי בימים מסויימים כי התינוק לא נינוח ובוכה המון הוא ישר מדמיין בראש שלו דיכאון אחרי לידה. למה אני פשוט לא יכולה לשתף אותו וכן גם להתמרר לו לפעמים בלי להרגיש שהוא מכניס אותי למשבצת הזאת. סהכ נראה לי נורא הגיוני שיש ימים שקשה יותר ובא לי לפרוק את זה והוא האדם הכי קרוב אליי אז למה לא? למה הוא צריך לתת לי הרגשה שזה לא בסדר , אני עדיין אוהבת את הילד שלי בכל ליבי ובעייני זה לגיטימי לגמרי שיש ימים יותר מתישים וצריך גם להודות בהם.. סתם פריקה של תסכול כי הוא גורם לי להצטער שאני פורקת לו..

היי, אולי כי הוא דואג לך? יפה בכלל שהוא חושב על האופציה. יש בעלים שלא היו שמים לב לכלום. בכל מקרה תסבירי לו שזה לא דיכאון וסתם את משתפת 😘

כן ברור שזה נובע מדאגה , אבל לא בא לי שהוא יכניס לי מילים לפה .. הוא גם אחד כזה שמסוגל ללכת להתייעץ עם המשפחה שלו או שלי ולהגיד להם שלדעתו אני בדיכאון.. כיאלו למה הוא לא לוקח בפורפורציה, מרגישה שאני צריכה להתנצל שיש ימים שקשה לי יותר..

יכול להיות שהוא דואג גם לעצמו? נותן את התחושה הזו בשביל לאותת לך שאת לא יכולה להרשות לעצמך דיכאון כי הוא פוחד להישאר עם המצב הזה לבד

או שהלכתי רחוק

נשמע שהוא פשוט מאוד דואג לך, ולא באמת יודע מה זה דכאון אחרי לידה. ההתחלה מאוד קשה, העייפות, הדימום הנצחי, התפרים, ההחלמה, הבכי (שלך ושל התינוק), חוסר אונים, חוסר ודאות, חוסר ידע, והרבה הורמונים.... עד כאן הכל נורמלי וסתם לצורך העידוד, זה מאוד משתפר אחרי 3 החודשים הראשונים - וכבר עברת שליש!

אני חודש אחרי הלידה בכיתי כ-ל יום!! ולא הייתי בגיכאון אחרי לידה. עברת אירוע קשה, יצרת חיים חדשים, את הורמונלית, קשה לך, השתנו לך כל החיים. זה לגיטימי מאוד!! תעדכני אותו בזה