הריון ראשון, צריכה ללדת כל רגע. אף פעם לא התחברתי לילדים, תמיד הייתי סבבה עם התינוקות במשפחה, אבל בשניה שהם קצת גדלו לא ממש הבנתי איך להתמודד איתם, תמיד השיח הרגיש לי מוזר כאילו אני צריכה להיות נחמדה אובר ומדברת בקול ילדותי (הכי לא אני). איכשהו אני לגמרי מאוהבת בדבר הזה שזז בתוכי, לא יכולה לחכות כבר שהוא ייצא וזה ככ מרגש אותי, רק מלכתוב על זה עכשיו אני יכולה לבכות. אבל אני מפחדת מחוסר החיבור שלי לילדים אחרים, בזמן ההריון תמיד הורים של חברים/ הורים במשפחה מצפים ממני פתאום סופר להיות אימהית ולשחק עם הילדים שלהם ובקיצור להיות טיפוס כזה ובחיים לא הייתי. זה הגיוני הדיסוננס הקיצוני בין אני עם ילדים לבין אני עם הילד שלי?

כששלך זה אחרת. יכולה להגיד לך על בעלי שעם אחיינים שלו הוא אנטיפת ברמות, לא הרים ולא שיחק עם ילדים מימיו. עם הבת שלנו הוא מדהים! סבלני ורגיש. אני בטוחה שזה יבוא לך עם הזמן. אל תצפי להתאהב ולהתחבר בשנייה הראשונה, וזה בסדר. החיבור נבנה לאט לאט❤️ לידה קלה ובידיים מלאות אמן

לא צריך לדבר עם ילדים בדיבור תינוקי זה ממש מיותר וכשזה הילד שלך זה אחר

אני גם הייתי כמוך עד שהבאתי ילדה לעולם ועכשיו עוד אחת ברוך השם זה כבר בא לך לבד תאמיני לי על תכנסי לזה יותר מידי תזרמי עם הזרם זה יהפוך אותך פתאום מילדה לאישה את תיהיי יותר בוגרת יותר תדעי מה להגיד ומתי ואיך בקיצור תסמכי על עצמך והכל יהיה בסדר❤️

יש משפט שאומר ״ילדים הם כמו נוד רק את שלך אתה יכול לסבול״ 😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂 אני איתך אחותי. לפעמים אין לי סבלנות לילדים של אחרים הם נראים לי מעצבנים אבל בשלי אני כבר מאוהבת קשות וטרם ילדתי😅😅

הוצאת לי את המילים מהפה ילדים של אחרים מעוררים בי חלחלה ועכשיו אני כלכך מאוהבת בייצור הקטן שעוד לא נולד❤️