היי ילדתי לפני חודש ילד ראשון, מאז אני עצבנית, כועסת בוכה בלי סוף. ממש קשה לי עם הילד, אין לי חיבור, לא מרגישה שאני אוהבת אותו שהוא בוכה אני מתעצבנת יותר זה נורמלי? הגיוני? יודעת שיש ההורמונים אחרי הלידה, לא לאהוב או להרגיש משהו לילד שלך זה הגיוני?

נשמע כמו דכדוך אחרי לידה.. הייתי הולכת לדבר עם מישהו מקצועי בנושא. תשמעי זה תהליך, אין דבר כזה נורמלי או לא.. יש מציאות. ובמציאות צריך לטפל. כן, זה קורה .. לכי לייעוץ זה יקל עלייך..

ברור לי שזה תהליך. אני בטיפול

מצוין.. אני מכירה את זה מחברה קרובה שזה קרה לה. לקח לה זמן.. אבל תוך כמה חודשים יצאה מזה.

התחברה לילד? אהבה אותו?

מאוד מאוד!!

היא אמא מדהימה..

ואת גם תתחברי ואני בטוחה שאת אמא מדהימה לילד שלך

אמן שזה יקרה אצלי, לצערי אני אומרת וחושבת עליו דברים

זה בסדר שאת מדברת את זה.. חשוב להעביר את המסר לבן זוג .. חשוב לשתף.

כמובן תעשי מה שאת יכולה כדי להקל על עצמך.. אם זה לתת למישהו אחר להאכיל בקבוק(אם את מניקה), לצאת קצת להתאוורר, לצאת איתו הרבה החוצה לטייל.. להיות הרבה בחוץ.. זה מאוד עוזר. למצוא בנות בסביבה שלך שגם ילדו לאחרונה..

לא אומרת, הוא העלה כבר אם אני רוצה למסור אותו לאימוץ בגלל שאני לא ישנה ועצבנית. מנסה לעשות אבל לא קל ופשוט. ב"ה לא מניקה אז זה מקל.

יופי, ממש לא עצה טובה למסור לאימוץ.. זה רק גורם ליותר תחושת דחק .. את מתרגלת לסיטואציה חדשה, את כרגע כמו מטפלת סיעודית בחסר ישע. ילד ראשון?

למה שלא תלכו שניכם ביחד לטיפול?

הכי לגיטימי עבר רק חודש מבחינתך זה רק יצור ששואב לך אנרגיות, לא מאפשר לך לישון, וכל מה שצריך ממך זה אוכל וחיתול. שלא לדבר על זה שאת הורמונלית בטירוף עכשיו. 70-80 אחוז מהנשים עוברות בייבי בלוז שזה דכדוך לאחר לידה. תפני לאחות הריון ותשתפי אותה בהרגשות שלך והיא תסב את תשומת לבך למה לשים לב בהמשך. ככה או ככה כל עוד את מטפלת בזה זה יעבור, הכל עניין של זמן, את אמא טרייה תני לעצמך מנוחה מהביקורת העצמית. אף אחד לא מלמד אותנו להיות הורים וההורה המושלם פשוט לא קיים! לכולנו יש מגרעות ויתרונות. אנחנו צומחים מזה בסופו של דבר ולומדים ומתקדמים.

כן ילד ראשון

ואו ניקול אמרת את המילים כלכך מדויקות. פניתי לטיפול פסיכיאטרי אחרי לידה

טיפול נפשי אולי יעזור אפילו יותר תנסי לשלב בכל אופן המון בהצלחה בסוף את תהיי האמא הכי מדהימה שיש את תראי תני לעצמך קצת זמן ❤️

תודה רבה, אני כלכך מקווה שזה יגיע. אני מרגישה רע אם איך שאני מדברת אליו או עליו, נפלט לי ליד בעלי אמרתי לו שהוא לא 100 אחוז.

הבעיה שבטיפול אני לא אומרת לה את זה, איך שאני מרגישה לילד או מה שקורה ביני לבין בעלי אני פוחדת שיקחו אותו או אותי מבחינתי אם אקחו, אני מעדיפה למות ושהוא יישאר עם אבא שאוהב

יש דברים שאני לא מסוגלת לשתף אותם לא בטיפול ולא עם בעלי או חברה

הכל טוב מאמוש נשמע גם שאת מכניסה לעצמך המון סטרס עם כל המחשבות האלה, ברגע שתביני כמה זה טבעי ונורמלי מה שאת מרגישה ותפסיקי עם הרגשות אשם את תראי שזה ישתחרר לאט לאט. ותגידי לה הכל בטיפול זה מאוד חשוב בשביל התהליך שלך. לא יקחו לך אותו בגלל מה שאת מרגישה. את לא מהווה לו סכנה. את פשוט לא מחוברת אליו, והתפקיד של המטפלת זה לעזור לך לשחרר מזה, כי את לא מתחברת בגלל סיבות שלא קשורות לא אליך כאמא ולא אליו כילד שלך. זה דברים שקורים ואת לא הראשונה שמרגישה ככה והכל בסדר. תנסי להתחיל מדיטציות ומיינדפולנס לדעתי יעזור לך מאוד.

ורק תשימי לב למשפט שרשמת עכשיו - ״אני מעדיפה למות ושישאר עם אבא שאוהב״ אמא שלא אכפת לה מהבן שלה הייתה רושמת דבר כזה? אמא רעה הייתה רושמת דבר כזה? לא. אז תביני שאת פשוט כרגע במצב קצת רגיש כי את בן אדם ואת תעברי את זה אבל אפילו התת מודע שלך חושב כמו אמא את פשוט לא מרגישה את זה בגלל דברים שמסביב.

קשה לי שאני מרגישה ככה, ולא אמא. תודה על כל מה שאמרת, אני נורא מעריכה את זה שמרתי את זה כלכך הרבה זמן ולא היה לי למי לומר

הכל טוב מאמוש תנסי להשתחרר מול המטפלת זה יעזור. ואנחנו תמיד כאן

תודה אהובה ❤️ אני אנסה

וואו ניקול אני מעריצה שלך! אין יותר מדוייק מזה! לפי הכתיבה שלך אפשר להבין שאת כולך לב אחד גדול ❤

ואני חייבת להוסיף שעדיף ומומלץ שגם בעלך ילך לטיפול, את צריכה ליידך תמיכה חזקה, גם הוא עובר איתך תהליך וגם לו קשה. את נשמעת אמא מדהימהההה! כשתעברי את השלב הקשה הזה את תעריצי את עצמך ותיהי גאה באמא שאת. אני יודעת בדיוק מה זה

אחת הסיבות (אם לא העיקרית, שלא תלויה בנו) לדיכאון אחרי לידה הינה הפרשת הורמון פרולקטין לייצור החלב שמונעת הפרשת הורמון האושר דופאמין. הנוסף, לפעמים קשה להתחבר לתינוק הנולד כל עוד הוא לא מגיב , לא מחייך, לא מסתכל עליך, וכל הפעולות שאת עושה איתו הן נורא טכניות - להרים, להחליף טיטול, להאכיל, להרדים וכל זה בלי תגובה מצידו. אני זוכרת את עצמי שמחה רק כשהם חייכו חיוך אפילו לא רצוני, זה היו הרגעים היחידים בהם לא הרגשתי מתוסכלת. גם בזמן ההנקה הרגשתי קצת יותר טוב . אחר כך למדתי שזה בגלל הפרשת אוקסיטוצין בהנקה (הורמון אהבה). זה השתפר כשהם התחילו להגיב. אל תדאגי, זה עוד יגיע, את אימא מדהימה, פשוט צריכה קצת זמן. ואולי יעזור לך לדבר עם מישהו - חברה, אימא, אחות בטיפת חלב (אצלי היא עזרה ותמכה בי מאוד).

תודה רות ❤️ תודה ילנה ❤️