פוסט פריקה 9 ימים אחרי לידה ניתוח קיסרי, תודה לאל על המתנה שישמור לי עליה בריאה ומאושרת. לפני הלידה אמא שלי תמיד אמרה לי בכל משך ההיריון שהיא תיהיה איתי מהרגע שבעלי יצא לעבודה היא תעזור עם הילדה תצא לטייל שאני אוכל לנוח ולסדר דברים. דבר שלא קרה. 9 ימים שאני מרגישה מאושרת אבל הכי חנוקה שיש. חזרתי אחרי יומיים הביתה אחרי הניתוח ביום הראשון המשפחה באה והתלהבו מהתינוקת אבל בתכלס אף אחד לא באמת עזר רק ידע לעשות פוצ׳י מוצ׳י. אמא שלי מתלהבת רק מלשלוח תמונות שלה לאנשים שהיא מכירה ולעשות פוזות בסיבוב עם העגלה ליד חנויות . עשיתי חושבים עם עצמי וניסיתי להבין אולי היא פשוט מפחדת להחזיק תינוקת קטנה כזאת כי באחד מהפעמים אמרה לי ״תעשי את אני מפחדת״… (חייבת להסביר שמדובר בנכדה ראשונה) בסופו של דבר נשארתי בבית עם ילדה שאוכלת כל 3-4-5 שעות , אמא שלי מתקשרת כל בוקר ושואלת לשלומה , בעלי מתקשר ומתעניין (הוא עוזר שמגיע מהעבודה במקלחת) שאמא שלי מגיעה היא מאוד לחוצה עם הילדה , מחזיקה אותה לא נכון, מאכילה אותה בלחץ וכל פעם אומרת לה ״נו נו תעשי גרעפס כבר״ שאני מעירה לה ואומרת שלא תלחיץ ולא תגיד נו נו כי זה לא יעזור היא טוענת שאני לא נעימה עם התשובות. היום היה שיא- אמא שלי אפילו לא הציעה או הראתה שהיא רוצה לבוא לבקר את הנכדה ששאלתי אותה בהודעה מתי היא ואבא שלי מגיעים היא התעלמה באופן טוטאלי מההודעה והמשיכה לדבר אחר. בארוחת הערב אמרתי שאצטרך את העזרה שלה שבוע הבא כי בעלי עובד משמרת לילה , אמרה בסדר אבל כנראה חשבה על זה עוד. תפסה אותי בצד בזמן שהילדה בידיים שלי ואמרה לי ״אולי תרדי לי קצת מהוריד כל פעם את מחפשת אותי מתי אני באה כמה ולמה. אני אבוא כשארצה לבוא״. שאלתי אותה אז למה אמרה לי דברים ונתנה הבטחות לפני הלידה? לא ענתה. היום אמרתי לבעלי שאני מרגישה לבד. והוא נעלב כאילו שהוא לא מספיק אבל ניסיתי להסביר לו שאני מרגישה לבד שאני בבית לבד בין ארבע קירות מטפלת בהאכלה, סידור הבית וטיפול בילדה. אשמח לקבל את חוות דעתכן.

זה ממש קשה ומאכזב שאחרי שהיא הבטיחה לך היא לא מקיימת את זה. אני חושבת שיש פער בין מה שהיא חשבה שהיא תהיה מסוגלת לפני שהתינוק נולדה לבין מה שקורה עכשיו והיא לא ממש מצליחה להגיד לך את זה נעים. אני חושבת שלטובת שתיכן כדאי לחפש מקור תמיכה אחר עד שהיא תוכל לעזור, לא לכולם סבתאות באה טבעי ואם יש מקור כזה אז תעזרי בו ואם לא אז תראי איזה תותחית את שאת מצליחה להתמודד על אף שאת כמעט לבד

כשילדתי את הבת הבכורה שלי אמרתי לאמא שלי אם זה בסדר שאבוא אליה לשבועיים הראשונים כדיי שתעזור לי והתשובה היתה: "ממש לא, כל אחת הולכת לבית שלה" . כששאלתי אותה האם היא תוכל להגיע אליי לעזור לי התשובה היתה: " אין לי סבלנות תלמדי להתמודד לבד" . אז הייתי ילדה בת 24 עם תינוקת על הידיים, הייתי בוכה כל לילה וכל היום .פחדתי, כאבתי, הייתי חסרת אונים.. אבל הבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה לעשות את הכל כדיי להיות הכי טובה לילדים שלי! היום אני בת 41 ואני עדיין זוכרת את המילים שלה כאילו זה קרה אתמול. אני יודעת כמה זה קשה מעליב ומתסכל מה שאת מרגישה תרימי את עצמך!!! אל תבקשי עזרה כדיי שלא תתאכזבי כשלא תקבלי אותה. תגידי לעצמך שזאת הנסיכה שלך ואת תדאגי לה גם אם כואב לך וקשה לך אבל את הכי טובה בעולם בשבילה.

צודקת נעמה. תודה רבה !

החודש הראשון נורא קשה ויש הלם.. לאט לאט תישן יותר, את תלמדי לזהות את הבכי וגם יהיה יותר קל לאמא שלך להרים ולטפל בה. אז תדעי שהתקופה הזאת תעבור, תתחילי לצאת איתה לטיולים, אולי לאימונים משותפים, ארוחת בוקר עם חברה ותהני מהזמן הזה שלא חוזר. והכי חשוב תסמכי רק עליך ועל בעלך!

תודה שלומית 😀