ממש קשה לי לתקשר עם ההורים שלי מאוד אוהבת, מעריכה ומכבדת את ההורים שלי. מאוד. באמת. מכל הלב. אבל ממש קשה לי לתקשר איתם בשנים האחרונות, במיוחד מאז שאני בעצמי הפכתי לאמא. הם בני 54 ו-56. כלומר יחסית צעירים. בואו נגיד שיש לי 2 חברות קרובות בגיל של אמא שלי וזה מדהים כמה שאני לא מרגישה את פער הגילאים כשאני נפגשת איתן. למה זה לא זורם ככה בקלות עם ההורים? אבא שלי כל הזמן בחששות שכל העולם מנסה לרמות אותו. הוא אף פעם לא רגוע ובכל סיטואציה רואה רק את הצד השלילי. מיותר לציין שאת כל זה הוא שופך עלי בשיחות הטלפוניות שלנו ביום יום וגם במגפשים משפחתיים שגם ככה צמצמתי (בין היתר בגלל זה). משאירה אצלם את הנכדה לכמה שעות לשחק פעם בשבוע והולכת. אחרת אצטרך שעה לשמוע כמה כולם זבל ושקרנים ורמאים. כמעט כל שיחת טלפון איתו אני מרגישה מרוקנת, כאילו לקח לי את כל האנרגיות והמצב רוח. הוא מתלונן, מתלונן ואני אמורה להרגיע אותו בפעם האלף, כאילו אני האמא והוא ילד קטן. כולה בן 56 כמו שרשמתי. אמא שלי.. ישר מגלגלת עיניים אם אני לא מסכימה איתה במשהו. מי אמר שחייבים להסכים?? קפצה אלי עכשיו לביקור קצר לפני העבודה והתחילה לספר לי שדיברה אתמול בטלפון עם איזה בן דוד רחוק שלא ראתה קרוב ל-30 שנה. אמרה שלא מבינה מה יש היום לצעירים שלא רוצים להתחתן ולהביא ילדים. אמרה שהבן של הבן דוד הזה שדיברה איתו, חי כבר עשור בזוגיות ולא ממהר להתחתן. וגם הבת של חברה קרובה שלה (שלא ראתה גם כן מעל עשור כי עברו למדינה אחרת) יוצאת עם מישהו 12 שנים והוא לא ממהר להציע לה ולאמא שלי "כואב על הילדה". אחרי שאני שומעת את כל ה"אוי אוי אוי" הזה איזה 10 דקות ברציפות, אני עונה לה "אמא, מי אמר שזה לא בסדר? אם טוב להם ככה, שיחיו ככה גם 20 שנה. מי אמר שחייב להתחתן וללדת ילדים? אולי הם לא רוצים ילדים. מה את לוקחת את זה קשה כאילו זה הילדים שלך? חסר לך דאגות על הראש? מה לקחת את זה אישית? אנשים זרים שלא ראית מאה שנה". והיא ממש התעצבנה שעניתי לה את מה שעניתי ואמרה לי "אני רוצה לראות אותך מדברת ככה כשהבת שלך תצא עם איזה מטוטמם מזדיין 12 שנה והוא לא יציע לה". הייתי בשוק מהתשובה שלה, מבחירת המילים ובכללי מעובדה שלקחה את זה כל כך קשה שיצאה עלי ועוד הכניסה את הבת שלי (בת 3 היום) למשוואה. זה ממש עיצבן אותי אז הרמתי את הטון ועניתי לה "אני לא מוכנה שתדברי ככה על הילדה שלי ותכניסי אותה לסיפור הזה. לא הבנתי מה לקחת את זה קשה??!!! יש שם בחורה בת 30, נמצאת עשור בזוגיות, אם לא טוב לה שלא מציע לה נישואין היא תקום ותעזוב. לא מבינה למה זה כואב לך ברמה שאת יושבת משקיעה בזה מחשבה ומבזבזת על זה זמן???" היא אמרה לי "בסך הכל הסברתי לך את נקודת המבט שלי. אנחנו לא חייבות להסכים. זה פשוט רע מאוד ועצוב שאנשים לא רוצים להקים משפחה וללדת ילדים. עצוב לי שבן דוד שלי כנראה כבר לא יזכה לראות נכדים ולהרגיש איזה אושר זה". עניתי לה "את יודעת מה עצוב אמא? כשאנשים מביאים ילדים לא רצויים לעולם הזה, רק בגלל הלחץ של המשפחה. ואז הילדים האלה גדלים להיות במקרה הטוב לא אהובים, במקרה הרע- גם סובלים מאלימות. זה עצוב!!! כל השאר זה בסדר. שכל אחד יחיה איך שטוב לו. מי שישמע גם כל אחד רוצה נכדים. אולי בן דוד שלך תכנן בפנסיה לטייל מסביב לעולם עם אשתו?" היא נעלבה שהרמתי את הקול, קמה והלכה🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️ מרגישה כאילו דיברתי עם זקנה בת 80, ולא אמא בת 54... וממש הכעיס אותי שהכניסה את הבת שלי לדוגמא המטומטת שלה. למה כל כך קשה לי לתקשר עם ההורים שלי???

אם קשה לך לתקשר, אל תתקשרי. אל תבזבזי על זה אנרגיות. זה דור כזה, שלפעמים שוכח שהתפקיד שלו להיות הורה, לא נגמר כשאנחנו מגיעים לגיל 18. ולפעמין במקום להיות כתף תומכת הם עול. וזה קשה, ומבאס מאוד, אבל האנרגיות שלך לא שוות את ההתאמצות. בסוף, הם מפסידים אותך. אני יכולה לשתף, באופן אישי, שגם לי יש קושי לתקשר עם אבא שלי. ניסיתי לעבוד על זה, אבל הגעתי למסקנה שכל נסיון שלי לדבר איתו מביא אותי למקומות פחות טובים עם עצמי, ואני לא רוצה את זה. אני מדברת איתו, ומקשיבה לו, אבל פחות משתפת ומספרת. כנ"ל לגבי שיחות חולין, אם אני לא מסכימה איתו על משהו (כמו פוליטיקה למשל), אני לא עונה. תמיד נשארת נטרלית, נותנת לו לדבר, מקשיבה וזהו. אני כל כך מבינה אותך, אבל מנסיוני, כשמשחררים, התהליך קשה, אבת התוצאה שווה את זה. היום אני לא מצפה ממנו לנהל איתי שיחה רגילה, של אבא ובת כמו שאני רואה באידיאל, וכשלא מצפים- לא מתאכזבים. בהצלחה 💜

תודה רבה לך על השיתוף. זה באמת קשוח כמו שאמרת שבמקום להיות כתף הם לפעמים הופכים לעול.. לא מדברת כמובן על הורים שיש להם בעיות בריאותיות או משהו שאכן מצריך מילדים להיות "בייביסיטר". אלא הורים לא קשישים (כמו שלי, בגילאי ה50), צלולים ובריאים טפו טפו טפו. למה? למה?למה?? אם רק היו יודעים כמה דברים אני נמנעת מלספר להם כדי לא להדאיג אותם ומתמודדת עם זה בעצמי. למה הפוך זה לא קורה? למה להפיל עלי את כל השליליות הזאת?! זה פשוט מתסכל. אני ממש צמצמתי את המפגשים ושיחות הטלפון שלנו לצערי. פשוט ממש חוששת שיום אחד אני אצטער על זה. אבל היום, גם כשאני מנסה בכל זאת- זה מסתיים ככה כמו השיחה שתיארתי בפוסט. מאכזב ועצוב.

וואי אהטבה, כאילו כתבת במקומי. תראי, ברגע שתהיי קצת יותר חזקה, ולא תרגישי שאת צריכה לענות על כל דבר, ושכל שיחה היא מאבק מתמשך- את תרגישי שאת מסוגלת גם לבקר יותר ולדבר יותר, כי המפגשים איתם לא יעוררו בך אמוציות כל כך חזקות כמו פעם. ושוב, זה מבאס.. אבל אני לא מצטערת על הקשר עם אבא שלי. ברור שהייתי מעדיפה אחרת, אבל בסופו של יום, הוא מפסיד אותי, את כולנו. אנחנו לא מרבים לשתף אותו בחיים שלנו, והוא לא מרבה להתעניין, נוח לו ככה. וזה בסדר, ככה הוא בחר. אבל תהיי בטוחה, שהם המפסידים העיקריים בסיפור הזה. הם מפסידים אותך, את הילדה שלהם שגדלה ועכשיו היא כבר אמא, הם מבחינתם עשו את שלהם, ועכשיו תורך לספוג מהם את מה ש"ספגו" ממך. תהפכי להיות חומה קשה וגבוהה, תלמדי להקשיב ולסנן, ותראי איך תחווי פחות תסכולים.

אני באותה סירה עם אמא שלי, מצד אחד היא גידלה אותי ואת אחים שלי לבד ולא החסירה מאיתנו כלום ומצד שני היא מתישה אותי נפשית ולא כיף לי איתה. אני כבר למדתי שהדרך הכי טובה היא לעשות כאילו מה שהיא אומרת מעניין אותי ולהעביר הלאה. אני הייתי אומרת לה כן באמת חבל שהם לא מתחתנים, למרות שאני הכי בראש שלך... יש לי תחושה כאילו יש הורים שבשלב מסוים בחיים שלהם פשוט נהיים הזויים. אצלי זה בא לידי ביטוי בעיקר בהערות, כל דבר שמישהו מאיתנו עושה היא מעירה לו שזה לא בסדר, היא מתלוננת על אותם דברים 20 אלף פעם וכל דבר שאני מספרת לה שקרה לי היא כאילו בתחרות איתי, למשל סיפרתי לה שעשו לי בדיקת פתיחה כשהייתי בהריון וכאב לי ממש והרופא אמר לי שזה בגלל שאף פעם לא הייתה לי פתיחה (פעמיים עברתי קיסרי ולא הגעתי אפילו לחצי אצבע פתיחה) ואז היא אמרה לי אז מה אני אגיד?! אצלי זה היה כמו לבדוק פתיחה למריה הבתולה... כאילו אני בתחרות איתה למי כאב יותר בדיקת פתיחה... וזה ככה בכל דבר שאני מספרת לה שקרה לי. פשוט להפנים שאיתם השיחות שלך לא יהיו עמוקות ותסכימי עם מה שהם אומרים למרות שבתאכלס את לא מסכימה.