ביי לכולן, זאת שוב האמא עם הילד על הרצף. אז לאחק שראיתי איזה קטע על פונדקאיים, שילדם אובחן עם תסמונת דאון זה הציף בי שוב הכל. וחשבתי כמה כן התביישתי בהתחלה, כאבתי, בכיתי, הצטערתי והכי הרבה לא הבנתי כמה סבלנות יכולה להיות בי!! לפעמים אני מתה להתפוצץ הוא חושבת שהוא לא מבין!! אבל זה בכלל לא נכון! הוא פשוט מוסח מכל הגירויים! וגם אולי פחות באלו כרגע! וזה בסדר גמור! לפעמים הדבר הכי פעוט של לריב איתו לא לשים סוודר באוגוסט כפיגמה- ואז אני חושבת לעצמי אם אתווכח איתו זה לא יעזור הסברתי כמה פעמים והוא לא שם ככל הנראה מעייפות מרובה זה פשוט מיותר לתסכל אותו בויכוח וביזבוז אנרגיות. אתן לו לישון ככה, ואז בלילה שהוא לא מרגיש אוריד לו. ועוד מיליון סיטואציות שהורים שאין להם ילדים על הספקטרום, לא יפגשו מעולם. (אולי במחשבה שניה את הסיטואציה למעלה כן, אבל מוכננ להתערב שילד רגיל יאמר כן על משהו שהוא רוצה ואצלי הוא מסוגל להגיש לא גם על מה שהוא כן רוצה!!! ועכשיו, לכי תביני אם הוא רוצה או לא! הרי לכל דבר הוא אומר לא!!) בקיצור סבלנות מטורפת היא מילת הקסם, ולפעמים ציפרלקס. צאו