הבן שלי בן שנה וארבעה חודשים. מרגישה שמהלידה ועד היום לבעלי אין יותר מידי חיבור אליו והטיפול בו בשבילו הוא משימה וסוג של נטל רוב הזמן . הוא לא אומר לי את זה כמובןואפילו מכחיש ומתעצבן שאני אומרת את זה, אבל זה מה שנראה לי מהצד. יש כאן עוד אמהות שהרגישו שלבעל לקח המון זמן עד שבאמת התחבר לילד ?

אם הוא כל כך מכחיש אולי זה באמת לא נכון. לי יש קטע עם הילדים שאני לא יכולה סתם לשחק איתם בכיף כי אני בראש כל הזמן חושבת על זה שתכף צריך לאכול ותכף מקלחת ולישון וכו... יש לי רשימת מטלות בראש. אולי מהצד זה נראה כאילו אני מתייחסת לילדים כאל מטלה... לא יודעת. אתם יוצאים עם הילד לגינה או לטייל? או שיוצא לו לטייל לבד עם הילד? זה ממש חשוב לחיבור. בעלי לא היה מתחבר ממש לגדול עד הסגר הראשון כשהיה בן שנה. היה לנו זמן בבית והייתי בהריון אז רוב המטלות היו עליו ומהטיפול בו הוא נקשר אליו ממש

תאמיני לי שזה נכון . הוא מתחשבן כל הזמן על דברים שקשורים אליו. אם שם בבוקר בגן נגיד אין מצה שיהיה איתו גם אחרי שמגיע מהגן למשל... ויש מלא דוגמאות. וגם כשהוא איתו הוא הרבה פעמים בטלפון ולא מתייחס אליו. הוא בעצמו אמר לי כמה פעמים כשדברנו שהוא לא בנוי לגיל הזה.

הוא בחיים לא יטייל איתו לבד או יציע משהו בסגנון

אולי הוא באמת מרגיש חיבור וזה פוגע בו שאת אומרת שהוא לא...?

אולי החיבור אצלו מתבטא בדברים אחרים

הוא רק מתמחק מלעשות דברים שקשורים אליו תמיד. ובכללי הוא ממש לא עצלן . דווקא מאוד דקדקן וחרוץ. רק מה שקשור אליו אין לו אף פעם כוח ותמיד נעזר בי . זה מביא לי עצבים בגוף !

אולי יש לו חוסר ביטחון? תנסי לעשות איתו ביחד דברים עם התינוק

עושה ועשיתי איתו תמיד . הוא פשוט חסר עניין במה שקשור אליו

ובואו הילד כבר בן שנה וארבה חודשים... זה לא שהוא ניו בורן

חשבתי שזה יעבור עם הזמן אבל זה לא!

מאמי באותה סירה איתך בעלי עובד 24/7 לא רואה אותו במהלך היום בקושי אולי פעמיים בשבוע ושישי שבת הוא משתדל אבל הוא פשוט מרוקאי מאבד סבלנות מהר אז למדתי לחיות עם זה שאני הדמות של האמא והאבא בחיים שלו לפחות הוא מפרנס נו 🤷🏼‍♀️

אימוש של זו לא אותו מצב אצלי. בעלי לא עובד 24/7 הוא נמצא הרבה זמן בבית , בדיוק כמוני אפילו. ואם לא אבקש ממנו לעשות משהו הוא לא יעשה בחיים